המתחם הישועי חסוס נסרנו דה אטוטונילקו
 | |||||||||
| החלק החיצוני של המתחם | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| סוג |
אתר צליינות קתולי  | ||||||||
| מיקום |
סן מיגל דה איינדה | ||||||||
| מדינה |
 מקסיקו | ||||||||
| מידות | |||||||||
| שטח |
0.75 הקטאר | ||||||||
| קואורדינטות | 21°00′18″N 100°47′40″W / 21.004902°N 100.794371°W | ||||||||
|
(למפת מקסיקו רגילה) | |||||||||
  | |||||||||
המתחם הישועי חסוס נסרנו דה אטוטונילקו (בספרדית: Santuario de Jesús Nazareno de Atotonilco) הוא מתחם כנסייה וחלק מאתר מורשת עולמית, יחד עם סן מיגל דה איינדה הסמוכה, במדינת גואנחואטו במקסיקו. המתחם נבנה במאה ה-18 על ידי האב לואיס פליפה נרי דה אלפארו (Luis Felipe Neri de Alfaro), שלפי המסורת הקים את המתחם לאחר שחווה חיזיון של ישו עם כתר קוצים על ראשו, עם דם על פניו, ונושא צלב. המאפיין העיקרי של המתחם הוא ציורי הקיר העשירים בסגנון הבארוק המקסיקני המעטרים את הספינה הראשית ואת הקפלות. זו הייתה בעיקר עבודתו של אנטוניו מרטינס דה פוקאסנגרה (Antonio Martínez de Pocasangre) לאורך תקופה של שלושים שנה. ציורי הקיר היו הסיבה לכך שהמתחם זכה לכינוי "הקפלה הסיסטינית של מקסיקו". המתחם נותר מקום פולחן ועלייה לרגל עד היום, ומושך אליו עד 5,000 מבקרים מדי שבוע.
גאוגרפיה
המתחם, הקרוי רשמית "המקדש של האלוהים והארץ" (Santuario de Dios y de la Patria), אך ידוע יותר בתור "מקדש חסוס נסרנו דה אטוטונילקו" (מקדש ישו מנצרת באטוטונילקו).[2] הוא שוכן בקהילה הקטנה והכפרית של אטוטונילקו, שאוכלוסייתה מנתה בשנת 2005 597 תושבים. כיום, קהילה זו ידועה רשמית בשם סנטואריו דה אטוטונילקו (Santuario de Atotonilco), והיא חלק מאתר מורשת עולמית (2008) יחד עם המרכז ההיסטורי הסמוך של סן מיגל דה איינדה.
אטוטונילקו ממוקמת ארבעה עשר קילומטרים מהעיירה סן מיגל דה איינדה באזור שהוא שילוב של אדמת דשא יבש ומדבר שבו גדלים דרדרים, עצי שיטת המשוכות (Vachellia farnesiana) ועצי מסקיט. הנוף הושווה לזה של ירושלים, המקנה למאמינים חיבור לארץ הקודש.[3] באזור יש גם מספר רב של מעיינות חמים ומעיינות מים מתוקים. כאשר נבנה המקדש, היו 27 מעיינות מים מתוקים שהשקו את גנים מסביב למתחם. מים חמים עדיין עולים מהאדמה רק קילומטר אחד מהמקדש, ומעיין נוסף בכניסה לקהילה כוסה במערה מלאכותית ומשמש כספא בשם "בלנריו לה גרוטה" (Balneario La Gruta).[4]
אדריכלות
מבחוץ מתחם הכנסייה פשוט מאוד עם חומות גבוהות המעניקות לו מראה מבצר. גובה הקירות החיצוניים כעשרה מטרים; הכיפות מגיעות לשנים עשר מטרים וגובה מגדל השעון כעשרים מטרים. הכניסה הראשית פשוטה גם מתחת לקשת "מיקסטילינאו"[א] הפונה מזרחה, לכיוון ירושלים, ונותנת לכל המתחם כיוון מזרח-מערב. מדרום לאורך החזית הראשית נמצא "בית התרגילים" (Casa de Ejercicios)[ב] ומגדל השעון. מצפון נמצאת סנטה אסקואלה דה קריסטו (Santa Escuela de Cristo, בית הספר הקדוש של ישו). לפני החזית הראשית נמצא אטריום צר, ששימש בעבר כבית קברות. כיום הוא מוצל על ידי עצים ומוקף בגדר קטנה. בכנסייה הראשית יש ספינה אחת ללא כיפה, מדופנת בצד הצפוני והדרומי בקפלות ובחדרים. בצידה הצפוני של הספינה, יש את חדר תשמישי הקדושה החדש, קפלת מחרוזת התפילה, חדרי האב נרי, קפלת בלן (בית לחם בספרדית), הבפטיסטריום וחדר הרליקוויאריום (חדר שרידי קדושים). בצד הדרומי, יש את קפלת סנטיסימו (Santisimo, "הקדוש ביותר"), קפלת סולדד (Soledad, "בדידות"), קפלת לורטו (Loreto) שמאחוריה תא גלוריה אסקונדידה (Gloria Escondida, "תהילה נסתרת") וקפלת סנטו ספולקרו (Santo Sepulcro, "הקבר הקדוש") עם קפלת קלוואריו (Calvario, "גולגולתא") מאחוריה.
פנים הכנסייה
הקירות והתקרות של פנים הכנסייה מכוסים כמעט לחלוטין בציורי קיר, פיסול, כתובות וציורי שמן בסגנון הנקרא הבארוק העממי המקסיקני, אם כי ניתן לראות גם השפעה ילידית. היוצא מן הכלל היחיד לכך הם המזבחות הנאו-קלאסיים שהותקנו מאוחר יותר. רוב ציורי הקיר נעשו על ידי אנטוניו מרטינס דה פוקאסנגרה וחלקם נעשו על ידי חוסה מריה בראחס (José María Barajas) במשך תקופה של שלושים שנה כמעט ללא מקום פנוי בין התמונות הרבות. סגנון הציור מחקה את הציור הפלמי שהיה מוכר דרך הדפסים בלגיים שהספרדים הביאו מאירופה. עבודת ציורי הקיר הללו היו הסיבה לכך שהמתחם זכה לכינוי "הקפלה הסיסטינית של אמריקה" או "הקפלה הסיסטינית של מקסיקו".
סיפור חייו ומותו של ישו על פי הבשורות מסופר לאורך הספינה הראשית של הכנסייה, במיוחד לאורך התקרה. באזור הכניסה יש תמונות הקשורות ביום הדין. בחלק העליון, ישו מופיע כשכתר על ראשו לבוש שכמייה הנושא צלב, ומברך בידו הימנית אנשים נבחרים מסוימים. בצד שמאל, נמצאים ה"ארורים", קשורים, כשפניהם מראים את ייסוריהם, בעלי אוזניים גדולות וקרניים. הכניסה מחולקת על ידי מסך עץ לחסימת האור עם שתי דלתות מלפנים ודלת אחת בכל צד. המסך עשוי מגושים מרובעים, בכל אחד מהם מצוירים אלגוריות, קטעי מהביבליה ותמונות קדושים.
כאשר המבקר נע לאורך הספינה לעבר המזבח הראשי, התקרה מחולקת לחלקים על ידי קשתות. קשתות אלו מכילות פסוקים שכתב האב נרי המתייחסים לסצנה המצוירת על כל קמרון. התמונות מתחילות בתקרת בית המקהלה בסצנה המכילה את ישו עם מריה הזוכה לברכה. בסצנה אחרת ישו מתפלל בגת שמנים, מקבל נחמה ממלאך. בסצנה אחרת מופיע יהודה איש קריות עם שטן על גבו, ואחריו חיילים, יהודה בוגד בישו בנשיקה. בסצנה הרביעית, פטרוס תוקף את מלכוס, עבדו של קיפא, הכהן הגדול בחרב, כורת אוזן, ואז ישו ריפא את האוזן. הקיר הצפוני מציג את טבילתו של ישו בנהר הירדן, בליווי יוחנן המטביל.
בחלק הבא יש תמונה של ישו בבית קיפא. שבעים ושניים שופטים דנים את ישו עם פונטיוס פילטוס בצד במרפסת. בצד הצפוני, פילטוס מופיע שוב אך השופטים היהודים נשארים מחוץ לבית השופט הרומי כי הם שומרים את הפסח. הצד הדרומי מציג את פילטוס מציג את ישו ובר אבא ומבקש לבחור את מי לשחרר. בצד המזרחי יש סצנה עם ישו מולקה כשהוא קשור לעמוד. בקיר הדרומי ישנו מזבח נאו-קלאסי מאבן עם עלה זהב. הוא מכיל פסל של ישו קשור לעמוד ונושא סימני מלקות. זה נקרא ה"סניור דה לה קולומנה" (Señor de la Columna, "אדון העמוד").
בהמשך יש פסוקים מהבשורה על פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי יוחנן המתייחסים לישו לאחר שהולקה על ידי חיילים. קטע אחר מציג את מריה הבתולה, מרים המגדלית ומרים אחות יוסף מתבוננים בעונשו של ישו מרחוק. לאחר מכן המשיח מקבל את הצלב. הקטע הבא מציג את ישו על ברכיו עם שמעון מקירנה נושא את הצלב ואחריו קהל גדול וחיילים. ורוניקה הקדושה מופיעה מול ישו, מנגבת את פניו במטלית. הקטעים הצפוניים והדרומיים מראים את הנפילות שסבל ישו בעת שנשא את הצלב בזמן ששלוש המריות מביטות בו.
בחלקת המקום הקדוש, באזור המזבח הראשי, ניתן למצוא תיאור של יום ראשון של הדקלים, צליבתו ומותו של ישו. קישוט המזבח הראשי נוצר בשנים 1812–1820. הוא כולל את דמותו של ישו מנצרת, שהוצבה שם על ידי האב נרי בשנת 1748. פסל זה עשוי מעץ ומכוסה בטוניקת בד. הפנים אופייניות לפסלים מסוג זה של המאה ה-18 ומקור הסגנון בסביליה בספרד.
הקו לאורך תקרת הספינה אמור להתחקות אחר הדרך מהחטא והגיהנום אל "תהילת נוכחות האל". תהילה זו מתוארת בחדר אשר נמצא מאחורי המזבח הראשי המכונה "לשכת התהילה" (Camarín de la Gloria) או "לשכת השליחים הקדושים" (Camarín de los Santos Apóstoles) שנבנה בין 1740 ל-1748, בשלב הראשון של הבנייה. כאן נמצא שיאו של הסיפור שמספרים הציורים שעל התקרה של הספינה הראשית: תחייתו של ישו לאחר צליבתו. תא זה עגול ומעליו כיפה עם האור מהחלק העליון המייצגת את תהילת האל. מכאן יורדות להבות אש המייצגות את רוח הקודש ובהיררכיה מעגלית במורד הכיפה מלאכים, מוזיקאים, ומייצגים את המקהלה השמיימית בתחתית הכיפה הם פסלים של השליחים, יחד עם מרים הבתולה כמלכת השליחים. מעל כל פסל יש מדליון בצורת קונכייה המייצג את מות הקדושים שלהם. מתחת לזה נמצאים המייסדים הקדושים השונים של מסדרי נזירים קתולים כמו אוגוסטינוס, פרנציסקוס מאסיזי ודומיניקוס הקדוש.
בצידה הצפוני של הספינה ישנן שתי קפלות עם ציורי קיר ועיטורים נוספים. קפלת בלן (בית לחם) מוקדשת ללידת ישו. היא נבנתה בין 1759 ל-1763, אך המזבח הוא עיצוב נאו-קלאסי מהמאה ה-19. הקישוט שלו מכיל מדליונים צבועים בצבע שמן. הקמרון כולל שילוב של מלאכים ששרים את בואו של המשיח, שלום וקבוצת רועים שבאים לסגוד לילד. גם המלאכים וגם הרועים מחזיקים שלטים עם נוסח השליחים. יש גם סצנה עם השילוש הקדוש שמלווה את מריה הבתולה עם כתר על ראשה. משמאל, אלילים נופלים לפני לידתו של ישו. קפייה דל רוסריו (Capilla del Rosario) או קפלת מחרוזת התפילה נבנתה בשנת 1763 והקמרון שלה מחולק לארבעה מקטעים משולשים. הקטע הצפוני מכיל קרב ימי שבו גלאונים, עם שלטי אצולה ספרדיים ועות'מאניים, יורים זה על זה, בהתייחס לקרב לפנטו. לגבירתנו של המחרוזת (אנ') מיוחס הניצחון הספרדי. בצד הדרומי מתקיים ברומא טקס המוקדש למריה הבתולה, בראשותו של האפיפיור פיוס החמישי. המזבח הראשי מוזהב ומכיל את דמותה של הבתולה. יש 15 קטעים קטנים מעל מראות עם סצנות הקשורות למסתורי המחרוזת. על הקירות המזרחיים והמערביים יש תמונות של קדושים מקובצים לפי סדר נזירי. בחלק הפנימי של החדר, יש דיוקנאות של האב נרי, אסטבן ולריו דה אלפארו ומריה ולסקס דה קאסייטה (הוריו של נרי). ליד החלונות דיוקנאות של דוקטור דיאס דה גמארה (Díaz de Gamarra) והנזיר הדומיניקני פרנסיסקו אלונסו דה ריברה (Francisco Alonso de Rivera) ודיוקן עצמי של פוקאסנגרה, המדגיש את תווי הפנים הילידיים שלו. הגג של תא הפנימי הזה הוא בצורת קונכייה גדולה. על צלעות הקונכייה רשומים כתובות כמו אווה מריה, תפילות, שמות קדושים ועוד.
מבנים נלווים
בצד הדרומי יש שישה מבנים נספחים ראויים לציון. הקמרון של חדר תשמישי הקדושה הישן מכילה סצנות מחייו של האב נרי ובניית המקדש. יש גם 12 ציורי שמן על בד של השליחים. לפני שחזור לשכת התהילה, כיסו ציורי השמן מדליונים על הקירות. יש גם ציור של אנטוניוס מפדובה מאת חואן קוריאה (Juan Correa) וכן ציורים של מספר אנשי כנסייה חשובים ועוד של ציירים אנונימיים. שני ציורים משווים את ירושלים עם סן מיגל דה איינדה והמקדש.
הקפייה דה סולדד (Capilla de Soledad, "קפלת הבדידות") נבנתה בין 1740 ל-1748. המזבח הראשי מכיל את בתולת הצער, המבכה את ישו הצלוב. על הקיר הדרומי, יש פסל של פטרוס הקדוש בוכה מתוך חרטה על שהתכחש לישו. הקפלה הזו היא החשוכה ביותר במתחם מכיוון שהחלונות מכניסים מעט אור.
קפייה דה לורטו או קפלת לורטו (Capilla de Loreto) נבנתה בשנת 1754. אין גישה ישירה לקפלה זו מהספינה הראשית של הכנסייה; יש צורך להיכנס מחדר תשמישי הקדושה הנוכחי או דרך הקפייה דה סולדד. הממדים והצורה של הקפלה הזו תואמים בדיוק את קפלות לורטו במנזר טפוצוטלאן (אנ') ובכנסיית סן פליפה נרי בסן מיגל דה איינדה. שלוש הקפלות מבוססות על מבנה הקפלה של לורטו באנקונה באיטליה. קיר אחד מצויר בציור קיר של מלאך המבשר למרי על הריונה. ישנם גם תיאורים שונים הקשורים לבתולה ולילד ישו.
האזור המכונה "לה גלוריה אסקונדידה" ("La Gloria Escondida", "התהילה הנסתרת") ממוקם בצד הצפוני של אזור בית המקהלה, אך הגישה אליו קשה. זהו אזור מלבני נסתר חלקית. הוא עוטר על ידי פוקאסנגרה בתיאורים הקשורים ליום הדין האחרון, לגיהנום ולחטא. אין בו את שבעת החטאים, אלא שמונה המיוצגים על ידי שמונה חרבות שעליהן ראש של חיה אחרת. הקיר הצפוני מכיל טריפטיכון שבו אדם גוסס מוקף בכומר, מלאך שומר וכמה שדים המתחרים על נשמתו. בסופו של דבר, השדים מובסים. החלון היחיד הוא מימין שמציג סצנה מתוך יום הדין האחרון המבוססת על תחריט של גוסטב דורה. בצד שמאל, יש תיאורים של ייסורי הגיהנום.
קפייה דל סנטו ספולקרו (Capilla del Santo Sepulcro, "קפלת הקבר הקדוש") נבנתה בין 1759 ל-1763. ציורי הקיר כאן החלו ב-1760 ומתרכזים במותו, קבורתו ותחייתו של ישו. אזור זה מחבר את קפלת גולגולתא, שנמצאת מאחוריו, במעין גשר המעוגן לחומות. קפלה זו מכילה תמונה של ישו ששב לחיים, אך עדיין שוכב, דבר הבולט בפנים המדממות ובמספר האבנים היקרות שהונחו עליה. אבנים אלה נותרו למרות ההתקפות השונות שספגה הכנסייה במהלך ההיסטוריה שלה. הגג בצורת טרפז המעוטר בחלונות רוזטה ובארבעה תבליטים גדולים של צדפים. על הקירות מצוירים דמויות רבות כמו ארבעת השליחים, ארבעת מורי הכנסייה וכמות גדולה של מלאכים וכרובים. יש גם רמיזות לארבע המעלות העיקריות, ומדליונים עם סצנות של תחיית המתים.
קפייה דה קלוואריו (Capilla de Calvario, "קפלת גולגולתא") היא הגדולה במתחם ונבנתה בין 1763 ל-1766. היא גם האחרונה שהאב נרי בנה אף על פי שמת לפני השלמתה. יש לה צורת צלב ומעליה קמרונות וכיפה. עיטוריה הן בארוק מקסיקני כמעט טהור עם ציורי שמן מונומנטליים וקבוצות של פסלים צבועים המוצבים על הרצפה, הקירות והתקרה. העמודים מכילים כתובות של שירים שכתב האב נרי. שלושת המזבחות מכילים את מיטב הפסלים וסוגרים את הטרנספט. פסלים אלה מתארים את צליבתו, יסוריו וירידתו של ישו מהצלב לאחר מותו. בית המקהלה נבנה בין השנים 1759 ו-1763. הוא צויר במקור על ידי פוקאסנגרה, אך מעט נותר בשל הציורים המחודשים שלאחר מכן וסגירת החלל כאשר נוסף "בית התרגילים" (Casa de Ejercicios).[ב] רוב הציורים בחלל זה הם משנת 1867. האזור מכיל עוגב מעץ המשמש לליווי התפילות.
שני חלקי המתחם שאינם מתחברים ישירות או בעקיפין לספינה הראשית הם "בית הספר הקדוש של ישו" (Escuela Santa de Cristo) ו"בית התרגילים" (Casa de Ejercicios). "בית התרגילים" הוא מתקן תפילה ומדיטציה אשר נבנה על פי העקרונות של איגנטיוס מלויולה, מייסד מסדר הישועים. הם מבוססים על קבוצה של "תרגילים רוחניים" שתוכננו במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית כדי לעזור לקתולים להתחזק באמונתם. סוג זה של בניין הגיע למקסיקו בסביבות 1665, ו-100 שנים מאוחר יותר, הקים האב נרי את "בית התרגילים". בניין זה נפרד ברובו משאר המתחם ומעוטר בצורה שונה. רק כתובות כגון שירים מופיעות מתוך כוונה לספק עזרה במדיטציה. כשהאב נרי מת, היו שם 7,541 גברים שחיו ולמדו. כיום, יש שלושים, בהם 19 הן נשים. עם זאת, כ-75,000 מבקרים מדי שנה.
אתר צליינות
מאז הקמתו, מהווה המתחם אתר עלייה לרגל ותהלוכה. הארכיטקטורה והמאפיינים הדקורטיביים משקפים את משנתו של איגנטיוס מלויולה הקדוש, כפי שהיא נבנתה מתוך מחשבה על עקרונות הקונטרה-רפורמציה. תפקידו של המקדש כאתר לחזרה בתשובה, על פי תרגיליו של איגנטיוס לויולה, החל בשנת 1765 עם 25 אנשים שהשתתפו ובהנחיית האב נרי. המקדש היה אחד המקומות העיקריים במקסיקו לתרגל את התרגילים הרוחניים של איגנטיוס מלויולה, הכוללים פגיעה בבשר החי באמצעות הלקאה עצמית וסיגוף. על פי ההערכות מבצעים כ-5,000 אנשים את התרגילים הללו במהלך השבוע הקדוש, ועונדים כתר של קוצים על ראשם. זהו אחד מ-33 השבועות בשנה שבהם מגיעים מבקרים, בעיקר ממרכז הארץ ומצפון הארץ, ל"בית התרגילים" כדי לבצע חזרה בתשובה. מחזור שלם של תשובה, תפילות ומדיטציה נמשך שמונה ימים. המבנה יכול לקבל עד 5,000 מבקרים בכל שבוע.
בכל שנה ומאז 1812, מובל פסלו של ישו, המתואר כשהוא קשור לעמוד ומוכה, המכונה סניור דה לה קולומנה, בתהלוכה בין אטוטונילקו לסן מיגל דה איינדה. המנהג החל בשנת 1812 עקב בקשת התושבים בשל מגפה שפקדה את העיירה. הפסל מובל בשבת שלפני השבוע הקדוש, הוא נישא לסן מיגל וחוזר לאטוטונילקו ביום חמישי בלילה.
היסטוריה
ארגון המורשת העולמית מכנה את המתחם "דוגמה יוצאת דופן לחילופים בין תרבויות אירופה ואמריקה הלטינית" ו"אחת הדוגמאות הטובות ביותר של אמנות בארוק ואדריכלות הבארוק בספרד החדשה".[2] בשל תפקידו במלחמת העצמאות של מקסיקו, הוא נרשם כאחד מ-61 האתרים ההיסטוריים של גואנחואטו. האזור נחשב לקדוש לפני הגעתם של הספרדים בגלל המעיינות המינרליים החמים. השם אטוטונילקו נפוץ במקסיקו, במיוחד ברמות המרכזיות, כשהידועים ביותר נמצאים בחליסקו. השם בא מביטוי בשפת נאוואטל: "במים חמים", המתייחס למעיינות התרמיים. צ'יצ'ימקה (אנ')[ג] הגיעו למקום הספציפי הזה כדי לערוך טקסי תשובה, דקרו את עצמם בקוצים מאגבה אמריקאית (Agave americana) ושטפו את האשמה במעיינות החמים.
על פי המסורת, האב נרי הגיע לכאן מהטפה במיסיונים בדולורס (שבהמשך שונה שמה לדולורס אידלגו (אנ')). בעודו נח מתחת לעץ מסקיט שבו נמצא כעת המקדש, הוא חלם על ישו עונד כתר קוצים ונושא את הצלב. ישו אמר לאב נרי שרצונו שהאזור יהפוך למקום תשובה ותפילה. גרסה אחרת של הסיפור הזה מציינת שהאב נרי היה כאן בגלל בריאותו הלקויה וסייע בכנסייה קטנה בשם "קפייה דה סן מיגלטו" (Capilla de San Miguelito), שעדיין נמצאת על גדות נהר לאחה (Laja). באותה תקופה, הילידים בני הקבוצות האתניות של הגואצ'יצ'ילים (אנ') והפאמה (אנ') לא התנצרו לחלוטין והחשיבו את המעיינות התרמיים באזור למקודשים ומרפאים. זה היה גם כביכול מקום מועדף לטקסים שכללו זנות. אחת הסיבות לבנות את הכנסייה הייתה התנגדות לנוהג זה.
האב נרי קנה את כל אסיינדה דה אטוטונילקו (Hacienda de Atotonilco) כדי לבנות את המקדש וכדי שתהיה לו מספיק אדמה יצרנית כדי לתמוך בו. ב-3 במאי 1740 נערך טקס שבו בירך האב את אבן הפינה שהונחה לבניית המתחם. כשהאב נרי סימן את מתווה הכנסייה, זה היה בבוקר 3 במאי, יום הצלב הקדוש, שבו אומרים שהוא ראה שלוש קשתות בשמיים, אחת ממזרח, אחת מצפון ואחת מדרום, משאירים את המערב חופשי. המזבח הראשי פונה לכיוון זה, לכיוון ארץ הקודש. השלב הראשון של הבנייה נמשך בין 1740 ל-1748 וכלל את הספינה הראשית, המגדל וחדר תשמישי הקודש הישן, כיום קפלת פוריסיסמה. בסוף שלב זה, היא נחנכה והוצב בה פסלו של ישו מנצרת. השלב השני נמשך עד 1776 כאשר רוב הקפלות והמבנים הנלווים האחרים נבנו. עם בניית המתחם, נעשתה עבודת ציורי הקיר. הסיבה העיקרית מאחורי זה הייתה לחזק את העקרונות של ועידת טרנטו והקונטרה-רפורמציה. במהלך כל הבנייה הזו, התגורר האב נרי במקום עד מותו בשנת 1776. כל מה שהיה חסר באותה תקופה היה המבנה הנלווה של בית הספר הקדוש, חדר תשמישי הקודש החדש, כמה מסדרונות ובית הכומר, כמו גם פסלים שונים, מזבחות וציורי שמן. אלה נוספו במהלך 100 השנים הבאות.
על פי צוואתו של האב נרי, המתחם עלה 22,647 פסו. הכנסייה המרכזית מוקדשת לישו מנצרת. החל מ-88 שנים לאחר מותו של האב נרי, היו ניסיונות במאות ה-19 וה-20 להפוך את הכומר למבורך, אך הם לא צלחו.
הכנסייה קשורה לאירועי מלחמת העצמאות של מקסיקו בתחילת המאה ה-19. איגנסיו איינדה (אנ')[ד] התחתן עם מריה דה לה לוס אגוסטינה דה לאס פואנטס (Maria de la Luz Agustina de las Fuentes) בשנת 1802 בכנסייה זו. חשוב מכך, הדגל הראשוני של צבא המורדים המתהווה המתאר את הבתולה של גוואדלופה (אנ') נלקח מכאן ב-16 בספטמבר 1810. לאחר המלחמה הפכה הקהילה לחלק מעיריית סן מיגל דה איינדה.
מאז סבלו האומנות והאדריכלות של המקדש מהידרדרות, בעיקר בגלל לחות גבוהה. לחות זו מגיעה מהמעיינות החמים הזורמים מתחת לאדמה עליה נשען המתחם, ואשר הם גם בעלי תכולת מינרלים גבוהה. הלחות והמינרלים חלחלו לתוך הקירות והיסודות, גרמו להתפוררותם וגרמו נזק לציורי הקיר, ציורי השמן והפסלים. עבודות השיקום החלו בשנת 1994, החל מהקפלות. כדי להדגיש את המאמץ הזה, האתר היה ברשימה של אתרים עולמיים בסכנה (World Monuments Watch 1996) של הארגון קרן המונומנטים העולמיים (אנ').[5] כמחצית מציורי השמן וכל ציורי הקיר ניצלו. הכספים לעבודה הגיעו ממקורות שונים, ביניהם ממשלות המדינה והממשלות הפדרליות, קרן האנדרטאות העולמית ומקורות פרטיים כמו אמריקן אקספרס. לאחר תיקון נזקי מים בקירות ובגגות, בוצע איטום. עבודות שיקום נוספות בוצעו בשנת 2010 כחלק מההכנות ליום העצמאות ה-200 של מקסיקו. הקירות והגגות אווררו ובארות ישנות נוקו כדי לאפשר ניקוז הרחק מהיסודות. ביסודות נבנו תעלות לאותה מטרה. שרידי קפלת סגרדו קוראסון (Sagrado Corazon, "הלב הקדוש") נהרסו. זה לא היה חלק מהבנייה המקורית והמבנה חסם אור לתוך חלק מהמתחם. נחשפה הקשת לחצר לה איגרה. עם זאת, העץ הנטוע בחצר זו נותר כפי שנשתל לזכרו של מייסד המקדש. חצר זו שוחזרה מכיוון שהיא מהווה חלק חשוב במתן אור וניקוז לשמירה על המתחם יבש.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המתחם הישועי חסוס נסרנו דה אטוטונילקו
ביאורים
- ^ בספרדית mixtilineo, באנגלית mixtilinear, שימוש הן בקווים ישרים והן בקווים מעוגלים
- ^ 1 2 אחד מהכלים העיקריים של הישועים היה ועודנו התרגילים הרוחניים - אסופה של תפילות, כללים לעריכת מדיטציה ותיאור של תרגילים שכליים שקובצו בספרון בן כ-200 עמודים פרי עטו של איגנטיוס מלויולה, מייסד המסדר
- ^ כינוי לנוודים שחיו בעמק מקסיקו
- ^ קצין ספרדי שתמך בעצמאות מקסיקו ושילם על כך בחייו
הערות שוליים
- ^ Sanctuary of Jesús Nazareno de Atotonilco - inscribed property
- ^ 1 2 "Protective town of San Miguel and the Sanctuary of Jesús Nazareno de Atotonilco". United Nations: World Heritage Organization.
- ^ Xóchitl Álvarez (2 ביולי 2008). "Presenta Santuario de Jesús Nazareno huellas de deterioro" [The Sanctuary of Jesus of Nazareth presents signs of deterioration]. El Universal (בספרדית). Mexico City.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Atotonilco, un destino del Bicentenario" [Atotonilco, a Bicentennial destination]. El Informador (בספרדית). Guadalajara, Mexico. 12 בספטמבר 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ World Monuments Fund – Jesús Nazareno Church in Atotonilco
