וקף

משרד הווקף במסגד הגדול ברמלה

באסלאם, וַקְף (בערבית: وقف, חרם/הקדש; ברבים: أَوْقَاف, אַוְקָאף) הוא הקדשתם של נכסים למטרות דתיות וחברתיות. המקדיש משייך את הנכסים לאללה, במטרה להעניק להם אופי דתי. המקדיש מנסה באמצעות ההקדשה לתת תוקף הלכתי שישמור לתקופה ארוכה על המטרות הדתיות והחברתיות שהוא הציב. הווקף עשוי להיות וקף ח'ירי (השייך לטוב), המוקדש לעניינים חברתיים ודתיים, אך גם וקף אהלי (משפחתי), המוקדש לבני משפחתו של המקדיש בלבד.

מקור הווקף

הסיבה הרשמית למנהג היא עזרה לעניים ומימון צורכי הציבור, כגון מסגדים, בתי ספר, מדרשות דתיות, בתי חולים, בתי קברות וכיוצא באלה. גם קהילות דתיות לא מוסלמיות, כמו הקהילה היהודית או הנוצרית, החיות במדינות מוסלמיות יכלו ליהנות מתנאי הווקף - כך בתי כנסת, כנסיות ושאר מוסדות הקהילה לא נאלצו לשלם מס כעסקים.

ההשערה היא ששורש המנהג להקדיש נכסי דלא-ניידי כווקף נעוץ בניסיון לעקוף את חוקי הירושה המוסלמיים. השריעה מגדירה באופן ברור את זכויותיו של כל אחד מבניו ובנותיו של המת על חלק מן העיזבון, הווקף אינו נחשב כנכס עובר בירושה, ולכן דיני הירושה אינם חלים עליו. על ידי הקדשת הנכס יכול המוריש לשמור על נחלתו כיחידה אורגנית ולא מפוצלת, או להדיר את אחד מצאצאיו מזכות ירושה (אמור בעיקר לגבי בנות שהתחתנו והצטרפו למשפחה אחרת) או למנוע מיורשיו למכור את הנחלה המשפחתית. סיבה נוספת להפיכתו של נכס לווקף היא הוצאתם של נכסים אלו ממעגל המיסוי הרגיל של עסקים וביטול האפשרות להפקיעם בעקבות אי תשלום מס.

הווקף במאה העשרים

במאה העשרים הפך הווקף לבעיה חמורה לכלכלתן של מדינות ערביות רבות, במצרים בשנות ה-40 כ-11% מהשטח החקלאי היה משויך לווקף, ובנוסף גם מבנים רבים למגורים ולתעשייה קלה. כיוון שהווקף ממוסה באופן שונה מעסקים, לא קיבלה הממשלה תקבולים מנכסים אלו. בטווח הארוך החזקת נכסי הקדש פגעו גם בבעלי הזיכיון - יורשי בעל הנכס המקורי, ובשוכרי הנכס: מכיוון שיש הגבלות חמורות על השימוש בנכסי הווקף לא ניתן לשנות את יעודו ולהפכו רווחי יותר, יש קשיים למשכן את הנכס בתמורה להלוואות בנקאיות, יש קשיים בשינוי דמי ההשכרה של הנכס ולכן לבעלי הזיכיון אין אינטרס לשפץ את הנכס. בנוסף משפחות שנהנו מרווחי וקף נטו שלא לעסוק בפרנסות אחרות, עם הגדלת מספר היורשים, ההזנחה, האינפלציה וחוסר היעילות הכלכלית, משפחות אמידות רבות ירדו מנכסיהן ובכך יצרו בעיות חברתיות קשות.

ברבות מהמדינות התוצאה הסופית של הצטברות רכוש עצום בווקף הייתה שחיתות, הזנחה, וקיפאון כלכלי. החל מסוף שנות הארבעים, וביתר שאת לאחר המהפכות הצבאיות של שנות החמישים והשישים צומצמו נכסיו של הווקף למסגדים, בתי קברות ומוסדות צדקה, כמו כן נותק הקשר בין צאצאי בעל הנכס לניהול השוטף של הווקף ולהנאה מרווחיו - אף כי נשמרה הבעלות על הנכס, הרווחים השוטפים מניהול הנכס, במידה שהתקיימו, הועברו לאוצר המדינה.

היסטוריה של מעמד הווקף בירושלים

ראשית המעמד העצמאי של הווקף בירושלים בתקופה הממלוכית. ירושלים נשלטה על ידי מושל צבאי חלש ועל ידי איש דת שכונה "הממונה על ההקדשים" (מכונה גם "המשגיח"). הממונה היה אחראי על כל ההקדשים בעיר ובהר הבית וכן במערת המכפלה. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת, אך למעשה שלט בכל ההיבטים של ההקדשים, מנקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. סמכויותיו הנרחבות הוגדרו עוד בתקופתו של עלאא' א-דין, הממונה הראשון שהתמנה על ידי הסולטאן ביברס ב-1260. עלאא' א-דין גייס עבדים-לוחמים מסודאן, שיכן אותם בקסרקטין ליד שער המשגיח והפקיד אותם על משמר ההקדשים. למעשה, האיכות האישית והצבאית של שומרים אלה (שהיו כפופים באופן בלעדי לממונה) עלתה במידה רבה על זו של חיילי חיל המצב של הריבון החילוני. כלומר לשלטון החילוני-צבאי ששלט כביכול בירושלים לא היו כל סמכויות במבני ההקדש ובפרט בהר הבית (שהוא הקדש כולו).

במאות ה-14 וה-15 חלו עימותים בין ממונים לבין מושלים תקיפים, כאשר היה ניסיון של השלטון המרכזי להעלות את רמת המושלים הצבאיים, אולם בדרך כלל הייתה ידם של אנשי הווקף על העליונה. הסטטוס קוו לפיו שולט המשגיח מטעם הווקף בהקדשי ירושלים ונעזר לשם כך בכח שיטור עצמאי, הכפוף רק לו, נשמר גם בתקופה העות'מאנית וזכויותיו בהר הבית נשמרו גם לאורך השלטון הירדני וכן תחת שלטון מדינת ישראל. באופן היסטורי הממונה היה תמיד האיש החזק בירושלים, הן כאיש דת והן כאדמיניסטרטור, במיוחד בתקופות של רפיון שלטוני-אזרחי.

הווקף ומדינת ישראל

לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל הוכרזו נכסי הווקף המוסלמי בתחומי המדינה כרכוש נפקדים והועברו לבעלות המדינה. בנסיבות של עלייה המונית בשנים הראשונות של הקמת המדינה ראתה הממשלה הזדמנות לתפוס חזקה על היקף עצום של קרקעות ורכוש שיחזקו את הנכסים העומדים לרשותה של הממשלה למטרות שונות. הכרזה זו הובילה לבנייה של יישובים יהודיים רבים על אדמות וקף, ולשימוש בחלק אחר מהן למטרות אחרות (חקלאות, מסחר וכדומה).

כיום, הכינוי "הווקף" בשיח העברי משמש בדרך כלל כדי לתאר את האפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים בירושלים, האחראית על הר הבית ומקומות אחרים בעיר.

טענה מרכזית של החמאס כלפי מדינת ישראל היא שכל פלסטין היא אדמת וקף, כיוון שנתקדשה באמצעות מלחמת כיבוש בראשית התקופה המוסלמית^{[דרוש מקור]}.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וקף בוויקישיתוף

• יצחק רייטר, הווקף בירושלים 1990-1948, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1991
• אריה שפיצן, ‏האישיות המשפטית' והקדשים יהודיים בירושלים של סוף המאה התשע-עשרה, קתדרה 19, אפריל 1981
• עודד פרי, ‏תמורות פוליטיות והשלכותיהן כגורמים בייסוד אוקאף בירושלים של סוף המאה הי"ח, קתדרה 21, אוקטובר 1981
• עודד פרי, מוסד הווקף המוסלמי ומדיניות הרווחה הציבורית של השלטון העות'מאני בירושלים בשלהי המאה ה-18, המזרח החדש לד (תשנ"ב), עמ' 76-64.
• ארגונים וקרנות צדקה (משפט אסלאמי), דף שער בספרייה הלאומית