מחיית שבעה עממים
| מקרא | דברים, כ', ט"ז–י"ח |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | מסכת שביעית, פרק ו', הלכה א' |
| משנה תורה | ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קפ"ז ספר החינוך, מצווה תכ"ה |
  | |
מחיית שבעה עממין היא מצוות עשה מהתורה למלחמה בשבעת העממים שישבו בארץ ישראל בתקופת ההתנחלות. העמים שגרו בארץ בתקופת יציאת מצרים על פי המקרא הם: הכנעני, החיתי, החיוי, האמורי, הפריזי, היבוסי, והגרגשי.
מקור המצוה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור המצווה מופיע בספר דברים:
רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ
.
טעם המצוה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ם כותב כי התורה סמכה את האיסור של "לא תחיה כל נשמה" לאזהרה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלהיכם" להזהר כי אין לחשוב שמחיית עמים אלו היא אכזריות או שאיפת נקמה אלא היא חשובה כפעולה שמחייבת אותה "המחשבה האנושית" לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק[1]. גם המשך חכמה הרחיב את הדיבור בנימוקי מצווה זו וקשר את המצווה אל ברכת ה' לאברהם כי יירש זרעו את שער אויביו ולמרות כן לא יתדבק בזרעו מידת האכזריות:
אמנם עכשיו שאברהם השתמש במדת האכזריות לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לזקנותו אשר הוא נגד הטבע ולא כוון, רק לקיים רצון ה' יתברך ולפרסם אלקותו, לכן מעתה "ירש זרעך את שער שונאיו". שמעתה נתונים העמים הנשחתים, הם הז' אומות שבארץ ישראל שנאמר עליהם "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ טז), ואסור לחמול אף על עולל ויונק שלזה צריך אכזריות לכאורה. ובכל זאת אני יודע כי "והתברכו בזרעך" כו', שלא יכוונו בהאכזריות, רק לקיים מצות ה' יתברך.
— משך חכמה, ספר בראשית, 45
קבלה שלא לעבוד עבודה זרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ן והרמב"ם אמרו שאם עיר מאחד משבעת העממין קיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה ושבעת מצוות בני נוח אסור להרוג אותם, ולא רק זה אלא שחייבים לקרוא להם לשלום לפני שנלחמים איתם כמו שאר אומות[2][3], אבל שיטת הרש"י שבשבעת העממין הגרים בארץ ישראל בשונה משאר האומות גם אם הם מקבלים עליהם שלא לעבוד עבודה זרה לא מקבלים אותם מכיוון שהם עושים זאת רק מיראה[4], אמנם אחד משבעת האומות שגר מחוץ לארץ ישראל עם אומה אחרת אם מקבל על עצמו ביחד איתם שבעת מצווה בני נוח לא הורגים אותו.
המצווה בימינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הרמב"ם המצווה מוגדרת כ"נוהגת לדורות" משום שהיא אינה מוגבלת לזמן מסוים, אלא כל זמן שעממים אלה קיימים חובה להכריתם[5], אך מכיוון שכבר נכרת זכרם של אותם עממים, אינה מיושמת בפועל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב משה אושפיזאי, מלחמת מנע - רשות או חובה?, תחומין ד, מכון צומת, אלון שבות, תשמ"ג, עמ' 90
- יעקב חרלפ, הברית עם הגבעונים, שנה בשנה (תשס"ב) 17–31, באתר "דעת"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מורה נבוכים חלק א פרק נד (עמוד פו במהדורת ר"י קאפח)
- ^ רמב"ן, ספר דברים, פרק כ', פסוק י'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכות א'–ה'
- ^ רש"י, מסכת סוטה, דף ל"ה, עמוד ב', ד"ה וכתבו למטה
- ^ ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קפז
