לדלג לתוכן

הרטבת לילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרסה מ־17:29, 1 באוקטובר 2023 מאת AutoMod (שיחה | תרומות) (תיקון תאריך בתבנית (ynet))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
הרטבת לילה
Nocturnal Enuresis
תחום פסיכיאטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
טיפול mesocarb עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine 1014762 עריכת הנתון בוויקינתונים
DiseasesDB 4326
MeSH D053206
MedlinePlus 003144
סיווגים
ICD-10 F98.0, R32
ICD-11 6C00.0 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרטבת לילה היא תסמין של הטלת שתן לא-רצונית תוך כדי שינה, שבה האדם אינו מצליח לשלוט על הסוגרים של שלפוחית השתן, וכתוצאה מכך נגרמת בריחת שתן.

הרטבת לילה היא הבעיה השכיחה ביותר ברפואת ילדים. מחקרים הראו כי הורים מודאגים מוקדם מדי במהלך התפתחות ילדיהם, בשל ציפיות שילדיהם יישארו יבשים בגיל מוקדם יותר.

הרטבת לילה אצל ילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה שכיחה בקרב ילדים קטנים והולכת ונעלמת ככל שהם מתבגרים. עד לגיל 5 מדובר בתופעה נורמלית. על פי המדריך הרפואי "מרק", 30% מהילדים מרטיבים בגיל 4, 10% בגיל 6, 3% בגיל 12, ואחוז אחד בגיל 18. לפי מומחים אחרים, מדובר במספרים גבוהים יותר. רוב הבנות מסוגלות להישאר יבשות מגיל 6, ורוב הבנים מסוגלים מגיל 7. הרטבת הלילה נפוצה פי שניים אצל בנים מבנות. מחקרים מלמדים שתופעה זו אצל מבוגרים עומדת על בין 0.5% ל-2.3%.

ישנם סוגים שונים של הרטבת לילה. היא מוגדרת כהרטבת לילה ראשונית כאשר הילד לא חווה תקופת יובש העולה על 6 חודשים (בכ-90% ממקרים אלה מדובר על בעיה פיזיולוגית ולא בעיה פסיכולוגית כפי שנהוג לחשוב). כאשר הילד השיג יובש לתקופה העולה על 6 חודשים ולאחר מכן חזר להרטיב, ההנחה היא שמדובר על בעיה פסיכולוגית, והטיפול הוא בהתאם.

הרטבת לילה מוגדרת כחד-תסמינית כאשר אין תסמינים במהלך היום אלא רק במהלך הלילה, ורב-תסמינית כאשר ישנם ליקויים במתן השתן גם במהלך היום.

מעבר לטרחה המרובה שמתלווה להרטבה, כמו החלפת הבגדים, הסדינים והשמיכות וכיבוסם, מתלוות בעיות נוספות שהן רגשיות, כמו ירידת הביטחון העצמי של המרטיב, בושה וחשש שמתלווים למצב זה, היצמדות לבית והימנעות מהתארחות ושינה במקומות אחרים או מיציאה לטיולים, וכדומה.

התסמונת יכולה לנבוע ממגוון סיבות:

מכיוון שמקורותיה של ההרטבה יכולים לנבוע ממגוון סיבות, וישנן תאוריות שונות על מקור ההרטבה, אין תמימות דעים לגבי הטיפול המומלץ במקרה כזה. תאוריה נפוצה סוברת כי האדם בשל מצב השינה לא מצליח לזהות ולהיות קשוב לאות שנשלח אליו משלפוחית השתן וממשיך להתנהל כרגיל. ישנם הסוברים כי הילד מבטא חסכים רגשיים דרך התת-מודע שלו באמצעות הרטבה. ישנם רופאים המבטלים את התאוריה והטיפול ההתנהגותיים וסוברים שאין שום תועלת במניעת שתייה והשתנה לפני השינה ואף בתמרוץ הילד באמצעות שבחים ופרסים.

דרכי טיפול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפול התנהגותי
מבוסס על הגישה הביהביוריסטית. בטיפול זה משתמשים בפעמונית או חיישן המוצמד לתחתונים. כאשר הילד מתחיל להרטיב, נסגר מעגל חשמלי וגורם לצפצוף אשר אמור להעיר את הילד. בשיטה זו לומד הילד לזהות את האות הנשלח אל המוח ולהפעיל מספר מנגנונים שיגרמו בסופו של דבר לשליטה על השוער של שלפוחית השתן. חסרונה של שיטה זו שהיא פועלת לאט, בטווח שבין 3 ל-5 חודשים, ולעיתים אף יותר. הטיפול יעיל בסביבות 80–85 אחוז מהמקרים. חסרונה של השיטה שהיא עלולה לגרום למטרד רב בבית, במיוחד כאשר הילד ישן עם בני משפחה אחרים.
טיפול תרופתי
התרופה השכיחה ביותר היא דסמופרסין, הנמצאת בשימוש קרוב ל-40 שנה. היא ניתנת אחת ליום לפני השינה, בצורת טבליות הנמסות מתחת ללשון. דסמופרסין קיבלה את דירוג הטיפול הגבוה ביותר על ידי איגודי הרופאים.[דרוש מקור] התרופה מכילה חומר המחקה את מנגנון הגוף הטבעי. באופן טבעי מופרש בגוף במהלך לילה חומר הנקרא ווזופרסין האחראי על צמצום כמות השתן המופרשת בלילה; אצל מרבית הילדים הסובלים מהרטבת לילה, רמות הווזופרסין נמוכות ולכן כמות השתן הנוצרת במהלך הלילה גבוהה. אחוזי ההצלחה עם דסמופרסין עומדים על 75%.[דרוש מקור] תרופה אחרת היא אימיפרמין, תרופה אנטי דיכאונית, המרפה את השלפוחית ומצרה את השוער של השלפוחית. שימוש בה פותר את הבעיה רק ל-25% מהמטופלים.[דרוש מקור]:
טיפול אוריקולרי
טיפול באמצעות דיקור באפרכסת האוזן ע"פ שיטתו של פול נוג'יה מטפלת בכל הגורמים במקביל החל מהבעיות הרגשיות ועד לשלפוחית השתן עצמה, היתרון של הטיפול הוא במהירות התגובה אצל ילדים, החיסרון היחידי שהדיקור באוזן מרתיע ילדים מסוימים וגורם לכאב. אחוזי ההצלחה לאורך זמן בשיטה עומדים על מעל 80%[דרוש מקור].
ייעוץ פסיכולוגי
בייעוץ לומדים הילד וההורים כי מדובר בתופעה נפוצה, שניתן לתקנה מבלי לפתח רגשות אשמה. טיפול התנהגותי מומלץ הוא לחלק אחריות על התסמין בין הילד להורה: על הילד מוטלת האחריות לנהל יומן על ההרטבה, להתרוקן לפני השינה, ולהחליף מצעים כאשר הוא רטוב; ואילו על ההורה מוטלת החובה לא להעניש את הילד ולהעניק לו תמריצים על לילות יבשים. כאשר חושדים שמדובר בהרטבה על רקע פסיכולוגי, מומלץ להורים להעניק תשומת לב מיוחדת ונוספת לילד המרטיב.: טעויות נפוצות של הורים בבעיה זו היא הטלת אחריות על הילד והבעת כעס כלפיו ואף ענישה. טעות אחרת היא השכמתו ולקיחתו להטיל שתן באמצע הלילה, פעולה שאיננה פותרת את הבעיה, וגורמת למתחים רבים, כי היא מעבירה את האחריות להתאפקות מהילד אל ההורה; היא גם נעשית בדרך כלל בשעות שבהן שלפוחית השתן לא התמלאה כלל. טעות אחרת היא להימנע משתיית נוזלים מספר שעות לפני השינה - מכיוון שההרטבה נובעת משליטה על הסוגרים, והשלפוחית תתמלא ממילא, לא נבון להגביל שתייה בארצות חמות.

הרטבת לילה אצל מבוגרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ד"ר רוברט ברקוב (עורך ראשי), מֶ‏רְק - המדריך הרפואי השלם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר והד ארצי, 2002, עמ' 587, 1249-1250

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.