אפריקאנרים

אפריקאנרים (בורים)
Afrikaners (Boere/Boeren)

משפחה אפריקאנרית בשנת 1886
אוכלוסייה
כ-3.5 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
– 2,710,461 (2011) – 92,400 (2003) – כ-40,000 (2011) – כ-40,000 (2006) – כ-20,000 (2010) – כ-13,000 (2006) – 5,079 (2011) – 2,895 (2020) – 1,197 (2013) – כ-650 (2019)
שפות
אפריקנס הולנדית
דת
נצרות פרוטסטנטית, נצרות קלוויניסטית
קבוצות אתניות קשורות
צבעונים, הולנדים

אפריקאנרים (באפריקנס: Afrikaners; נקראים גם בורים) הם הדרום-אפריקאים הלבנים הדוברים את שפת האפריקאנס – שפה שהתפתחה מדיאלקט הולנדי. מוצאם בעיקר במהגרים נוצרים-קלוויניסטים ממדינות צפון-מערב אירופה – ברובם הולנדים, גרמנים וצרפתים הוגנוטים.

האפריקאנרים ידועים גם כ"בורים" (Boere = איכרים באפריקאנס ו-Boeren בפלמית, על שום עיסוקם של ראשוני המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה), אם כי היום שגור יותר המונח "אפריקאנרים" לאפיון קבוצה אתנית זו. המונח "אפריקאנר" משמש היום בעיקר לצורך הבחנה בין הלבנים דוברי האנגלית – צאצאי הקולוניאלים הבריטים, לבין דוברי האפריקאנס – צאצאי המתיישבים הבורים המקוריים.

היסטוריה

הבורים החלו ליישב את דרום אפריקה במאה ה-17, כאשר קבוצת מתיישבים הולנדים הקימו מושבה בכף התקווה הטובה (שלימים התפתחה להיות העיר קייפטאון), בשליחות חברת הודו המזרחית ההולנדית. אליהם הצטרפו גם מתיישבים מגרמניה, וכן קבוצה גדולה של צרפתים הוגנוטים שנמלטו מצרפת להולנד על רקע רדיפות דתיות. ההולנדים שלחו אותם לסייע ביישוב מושבת הכף, שנזקקה לחקלאים מיומנים.

עם התפשטות החוואים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נוודי למחצה, במידה מסוימת דומה לזו של הילידים אותם החליפו. בנוסף לעדרים, למשפחה היו בדרך כלל עגלה, אוהל, תנ"ך וכמה רובים. לאחר שהתיישבו בנו צריף מלבני בוץ, שלעיתים היה ממוקם במרחק כמה ימי נסיעה מהאירופאי הקרוב ביותר. אלה היו ה"טרקבור" (trekboer – איכרים נודדים, מונח שאחר כך קוצר לבורים) הראשונים – מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי, ובעלי יכולת לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. אורח החיים הקשוח שלהם יצר אינדיבידואליסטים אמיצים, שהכירו את הטבע באופן אינטימי, וביססו את חייהם על מקור ההדרכה העיקרי שלהם – התנ"ך. מוצאם ההולנדי, הגרמני והצרפתי נשכח, והם התגבשו כעם חדש עם תרבות משלו, חדור אמונה חזקה באל ובתנ"ך, שראה עצמו מושרש בערבות אפריקה.

עם התפשטות האימפריה הבריטית במאה ה-19 וכיבוש כף התקווה הטובה על ידם, החלו נדחקים רגלי המתיישבים הבורים ממושבתם. בורים רבים החלו במסע נדודים ארוך צפונה לעומק היבשת, בחיפוש אחר שטחי התיישבות מחוץ לשליטת הבריטים. מסע זה, שזכה לכינוי הטרק הגדול, נחשב עד היום כאירוע מכונן בתודעה הלאומית האפריקאנרית. בשטחים שמצאו והתיישבו בהם, הקימו הבורים שתי מדינות עצמאיות – מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום-אפריקאית. הבריטים עשו כל מאמץ להשתלט גם על שטחים אלה, בסדרת מלחמות שנודעה כמלחמת הבורים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במהלך המלחמה, שבסופה הפסידו הבורים, נכלאה כרבע מהאוכלוסייה האזרחית של הבורים במחנות ריכוז בתנאים קשים. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נעשה שימוש במחנות ריכוז לכליאת אוכלוסייה אזרחית.

עם הכרזת עצמאותה של דרום אפריקה בשנת 1910, נותרו עוינות ומתיחות בין שתי האוכלוסיות – האפריקאנרית והאנגלית, שהיו ביניהן הבדלי שפה ותרבות. האנגלים התרכזו בעיקר בערים הגדולות והיו לרוב משכילים יותר ופתוחים לעולם, בעוד האפריקאנרים התאפיינו עדיין באחוז גדול של איכרים וחוואים, בשמרנות, לאומנות וגזענות קיצונית כלפי השחורים. אחת מנקודות השיא של המתח הייתה בימי מלחמת העולם השנייה, בה גורמים אפריקאנרים לאומניים דגלו בהתייצבות לצד גרמניה הנאצית, ועסקו בניסיונות לטרפד את השתתפותה של דרום אפריקה במלחמה לצד בריטניה ובעלות הברית.

לאחר המלחמה, בשנת 1948, הצליחה המפלגה הלאומית של האפריקאנרים לעלות לשלטון והנהיגה את מדיניות האפרטהייד (הפרדה, בשפת האפריקאנס) הגזענית כשילוב של אידאולוגיה לאומית, דתית, כלכלית והישרדותית. שליטתם במדינה הגיעה לקיצה בשנת 1994, לאחר הכרתו של הנשיא האפריקאנר האחרון פרדריק וילם דה קלרק בעוולותיה של מדיניות האפרטהייד, והחלטתו על שילוב האוכלוסייה השחורה בהליך הדמוקרטי.

כיום

האפריקאנרים מהווים היום 60% מאוכלוסייתה הלבנה של דרום אפריקה. גם ברפובליקת נמיביה הסמוכה יש אוכלוסייה ניכרת של אפריקאנרים, תוצאת השנים הארוכות שבהן שלטה דרום אפריקה במדינה זו.

בדרום אפריקה הדמוקרטית והחדשה שלאחר האפרטהייד איבדו האפריקאנרים את ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שנהנו ממנה. גם שפתם, האפריקאנס, חדלה להיות שפת השלטון והפכה לאחת מ-11 שפות רשמיות המדוברות במדינה. עדיין, וחרף תהליכי "אנגליזציה" בקרב הדור הצעיר, האפריקאנרים גאים במורשתם כראשוני המתיישבים הלבנים ביבשת אפריקה, ואינם רואים עצמם כנטע אירופי זר ביבשת אלא כחלק אינטגרלי ממנה. הם אוהבים להיקרא "השבט הלבן של אפריקה".

רבים מהאפריקאנרים היגרו מדרום אפריקה, בעיקר לאוסטרליה, ניו זילנד והממלכה המאוחדת. כמה מאות אפריקאנרים נוצרים החליטו להתגייר והיגרו לישראל. רבים מהם הם כיום יהודים אורתודוקסים ומתגוררים בהתנחלויות.

לקריאה נוספת

• זאב ז'בוטינסקי, הבּוּרים (מתוך "רשמים דרום־אפריקניים", פורסם ב-1931). בתוך: כתבים, כרך "רשימות", עמ' 211–226. הוצאת עמיחי, תל אביב
• הסופרת דלין מתיה מתארת בספרה "הקפות ביער" את חיי האפריקאנרים במאה ה-19.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אפריקאנרים בוויקישיתוף

• יהונתן אלשך, תוכנית השלבים של יוסל (ג'ו) סלובו, באתר הזמן הזה, ספטמבר 2023
• אפריקאנרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האפריקנרים, דף שער בספרייה הלאומית