ארסנל
 | ||||
| מידע כללי | ||||
|---|---|---|---|---|
| שם מלא | מועדון הכדורגל ארסנל | |||
| כינוי | התותחנים | |||
| תאריך ייסוד | 1886 (כ"דיאל סקוור") | |||
| אצטדיון |
אצטדיון האמירויות, לונדון (תכולה: 60,361) | |||
| בעלים |
 סטן קרונקי | |||
| יו"ר |
 סר צ'יפס קסוויק | |||
| מאמן |
 מיקל ארטטה | |||
| ליגה | פרמייר ליג | |||
|
www | ||||
| תלבושת | ||||
| ||||
מועדון הכדורגל אַרְסֵנָל (באנגלית: Arsenal Football Club, ידוע כ"אַרְסֵנָל") הוא מועדון כדורגל אנגלי מקצועני משכונת הולוויי השוכנת ברובע איזלינגטון שבצפון לונדון. המועדון משחק במסגרת הפרמייר ליג, והוא אחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. לאורך השנים זכה המועדון ב-13 תוארי אליפות ו-14 פעמים בגביע ה-FA. המועדון מחזיק במספר שיא של עונות רצופות בליגה האנגלית הבכירה.
המועדון הוקם ב-1886 על ידי עובדי מפעל הנשק והתחמושת רויאל ארסנל בשכונת ווליץ', שברובע המלכותי של גריניץ' בדרום-מזרח לונדון. ב-1893 היה למועדון הדרום-אנגלי הראשון שהצטרף לפוטבול ליג וב-1913 עבר למקומו הנוכחי בצפון העיר. אחת התקופות הטובות ביותר בהיסטוריה של המועדון הייתה בשנות ה-30, שבמהלכן זכה המועדון בחמש אליפויות ושני גביעי FA. המועדון לא זכה להצלחה רבה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אך ב-1971 הפך למועדון השני במאה ה-20 שזוכה בדאבל. בעשרים השנים האחרונות המועדון זכה להצלחות רבות: דאבל גביע ה-FA וגביע הליגה, שני דאבלים של אליפות וגביע, אליפות הפרמייר ליג ללא הפסד, והמועדון הלונדוני הראשון שהעפיל למשחק הגמר של ליגת האלופות.
הצבעים הקבועים של התלבושת הביתית הם אדום ולבן. לאורך השנים המועדון שינה פעמיים את מיקום משחקי הבית שלו: המועדון הוקם בווליץ', ב-1913 עבר לשחק באצטדיון הייבורי שברובע איזלינגטון, ובשנת 2006 עבר למיקומו הנוכחי באצטדיון האמירויות שבהולוויי. החל משנת 2007 מארחת ארסנל מדי שנה באצטדיון את גביע האמירויות.
ארסנל הוא אחד ממועדוני הכדורגל האהודים ביותר באנגליה לאוהדיו יש יריבות ספורטיבית ארוכת שנים עם אוהדיהם של מועדונים אחרים. היריבות הידועה ביותר היא עם אוהדי טוטנהאם הוטספר, והמשחק בין שני המועדונים מכונה "הדרבי של צפון לונדון". ארסנל הוא אחד המועדונים העשירים ביותר בכדורגל האנגלי. בשנת 2015 הוערך שוויו בכ-913 מיליון לירות שטרלינג.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של ארסנל
המועדון הוקם ב-1886 על ידי קבוצת פועלי תחמושת משכונת ווליץ' שברובע המלכותי של גריניץ' בדרום-מזרח לונדון, ונקרא דיאל סקוור. כעבור זמן קצר שונה שמו לרויאל ארסנל, על שם המפעל שבו עבדו מייסדי המועדון. כאשר המועדון הפך למקצועני, ב-1891, הוא שינה את שמו לווליץ' ארסנל, על שם השכונה בלונדון שבה הוקם. המועדון הצטרף לליגת המשנה של הפוטבול ליג האנגלית ב-1893, וב-1904 העפיל לליגה הראשונה. כתוצאה מבידודו הגאוגרפי של המועדון לא הגיעו למשחקים צופים רבים יחסית למועדונים אחרים, וכתוצאה מכך הוא עמד על סף פשיטת רגל ב-1910. באותה שנה הוא נרכש על ידי הנרי נוריס, פוליטיקאי ואיש עסקים אמיד. נוריס החליט להעביר את המועדון ממאנור גראונד, ולאחר הירידה לליגה השנייה ב-1913 המועדון עבר לשחק באצטדיון ארסנל שבהייבורי. שנה לאחר מכן הוסרה המילה ווליץ' משמו של המועדון. המועדון סיים במקום החמישי ב-1919, אך למרות זאת העפיל לליגה העליונה, על חשבון טוטנהאם הוטספר, בצעד שעורר ויכוחים וטענות על פעילות לא כשרה[1].
ב-1925 התמנה הרברט צ'פמן לתפקיד המאמן. צ'פמן הוביל את המועדון לתקופה המוצלחת הראשונה בהיסטוריה שלו. שיטות הטקטיקה והאימון החדשות שלו, ביחד עם הבאתם של שחקנים ידועים כאלכס ג'יימס וקליף באסטין, היו היסודות שעליהם התבססה שליטת המועדון בכדורגל האנגלי בשנות ה-30. תחת הדרכתו של צ'פמן זכה המועדון בשלושת הישגיו המשמעותיים הראשונים - גביע ה-FA בעונת 1929/1930, ואליפויות ליגה בעונות 1930/1931 ו-1932/1933. צ'פמן נחשב גם לאחראי לשינוי השם של תחנת הרכבת התחתית "גילספי רואד" ל"ארסנל" ב-1932, התחנה היחידה בלונדון הנקראת על שמו של מועדון כדורגל[2].
צ'פמן מת בפתאומיות מדלקת ריאות ב-1934, ועבודתו המוצלחת נמשכה באמצעות ג'ו שו, שחקן עבר של המועדון, וג'ורג' אליסון, עיתונאי ספורט. תחת הדרכתם זכתה הקבוצה בשלוש אליפויות ובשני גביעים נוספים. המועדון החל לאבד מכוחו לקראת סוף העשור, לאחר שמשחקי הכדורגל התחרותיים באנגליה הושעו כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. בהדרכתו של טום ויטאקר המועדון זכה להצלחה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, שכללה שתי אליפויות (1947/1948 ו-1952/1953) וגביע FA אחד (1949/1950), אך לאחר מכן לא הצליח לזכות בתארים במשך שנים רבות. גם בילי רייט, לשעבר הקפטן של נבחרת אנגליה, לא הצליח להוביל את המועדון לזכייה בתארים כלשהם כאשר אימן אותו בין 1962 ל-1966.
מצבה של הקבוצה החל להשתפר עם מינויו של הפיזיותרפיסט ברטי מיי לתפקיד המאמן ב-1966. לאחר שני הפסדים רצופים בגמר גביע הליגה, הצליח המועדון לזכות בגביע ערי הירידים בעונת 1969/1970, שהיה תוארו האירופי הראשון. עונה אחת לאחר מכן זכה המועדון בדאבל לראשונה בתולדותיו[3]. אולם, עשר השנים שלאחר הזכייה בדאבל התאפיינו בהחמצות של מספר תארים. המועדון סיים במקום השני בעונת 1972/1973, הפסיד בשלושה משחקי גמר של גביע ה-FA, והפסיד בדו-קרב בעיטות עונשין במשחק הגמר של גביע אירופה למחזיקות גביע בעונת 1979/1980. התואר היחיד שבו זכה המועדון בתקופה זו היה גביע ה-FA בעונת 1978/1979, לאחר ניצחון בתוצאה 3–2 על מנצ'סטר יונייטד.
לאחר חזרתו של שחקן העבר ג'ורג' גרהאם, הפעם כמאמן, החל המועדון בסדרת הצלחות נוספת. גרהאם הוביל את ארסנל לזכייה במספר אליפויות וגביעים, בדאבל גביע ה-FA וגביע הליגה בעונת 1992/1993, ובגביע המחזיקות בעונה שלאחר מכן. המוניטין של גרהאם ניזוק קשות כאשר נחשף כי קיבל שוחד מסוכן שחקנים בתמורה להחתמתם של שחקנים מסוימים, והוא פוטר ב-1995. ברוס ריוק, שהחליף אותו, אימן את המועדון במשך עונה אחת ועזב לאחר מחלוקת עם חבר המנהלים.
הצלחתו של המועדון בשלהי שנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 נבעה בעיקר כתוצאה ממינויו של ארסן ונגר לתפקיד המאמן ב-1996. ונגר היה המאמן הראשון בהיסטוריה של המועדון שמוצאו מחוץ לאיים הבריטיים. הוא שינה את הטקטיקה ואת שיטת האימונים של המועדון, והביא עמו מספר שחקנים זרים על מנת לחזק את סגל הקבוצה. ונגר גם דגל בשילוב שחקנים צעירים וכישרוניים שינהיגו את הקבוצה[4]. המועדון זכה בדאבל נוסף בעונת 1997/1998, ובדאבל השלישי בתולדותיו בעונת 2002/2003. כמו כן, בעונת 1999/2000 המועדון הגיע לגמר גביע אופ"א (בו הפסיד בבעיטות עונשין לגלאטסראיי), ופעמיים לגמר גביע ה-FA. בעונת 2003/2004 זכה המועדון באליפות הליגה ללא הפסד, ואף קבע שיא לאומי של 49 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד.
המועדון סיים במקום הראשון או השני בליגה בשמונה מתוך 11 העונות של ונגר בתפקיד המאמן. ארסנל הוא אחד משבעת המועדונים היחידים (ביחד עם מנצ'סטר יונייטד, בלקברן רוברס, צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, לסטר סיטי וליברפול) שזכה באליפות הפרמייר ליג מאז הקמתה ב-1993, אם כי המועדון לא הצליח לשמור על התואר בשנה שלאחר כל זכייה. עד לעונת 2005/2006 המועדון לא העפיל מעבר למשחקי רבע הגמר של ליגת האלופות, אך באותה עונה הצליח להעפיל למשחק הגמר שבו הפסיד לברצלונה בתוצאה 1–2. ביולי 2006 עבר המועדון לאצטדיון האמירויות, מגרש הבית הנוכחי שלו, לאחר 93 שנים באצטדיון "הייבורי". בשנים 2007 ו-2011 העפילה ארסנל לגמר גביע הפוטבול ליג, אך הפסידה פעמיים בתוצאה 2–1, לצ'לסי ולברמינגהאם סיטי, בהתאמה.
ב-2014 זכתה ארסנל בגביע ה-FA לאחר ניצחון 3–2 על האל סיטי, כאשר חזרה מפיגור של שני שערים. היה זה גביע ה-FA הראשון בו זכה המועדון מאז 2005. בשנה שלאחר מכן זכתה ארסנל פעם נוספת בגביע והפכה לקבוצה המצליחה ביותר במפעל זה עם זכייתה בתואר פעם נוספת, בעונת 2016/2017, ובסה"כ זכייה ב-13 גביעים. על אף זאת, סיימה ארסנל במקום החמישי בליגה באותה עונה, הפעם הראשונה מאז הגעתו של ארסן ונגר ב-1996 בה סיימה הקבוצה מתחת לארבע הראשונות. לאחר עונה לא מוצלחת נוספת, בה סיימה הקבוצה במקום השישי בליגה, עזב ונגר את ארסנל ב-13 במאי 2018.
לאחר עזיבתו של ונגר מינתה ההנהלה את אונאי אמרי למאמן הקבוצה ב-23 במאי 2018. בעונתו הראשונה של אמרי כמאמן סיימה ארסנל במקום החמישי בליגה והגיעה למשחק הגמר של הליגה האירופית, שם הפסידה לצ'לסי בתוצאה 1–4. ב-29 בנובמבר 2019 פוטר אמרי ובמקומו מונה למאמן זמני כדורגלן העבר של ארסנל ועוזר המאמן באותה תקופה, פרדריק יונגברי[5]. ב-20 בדצמבר 2019 מונה שחקן המועדון והקפטן לשעבר, מיקל ארטטה, כמאמן הקבוצה.
את עונת 2019/2020 סיימה הקבוצה במקום השמיני בפרמייר ליג, המיקום הנמוך ביותר שלה מאז עונת 1994/1995, אך ניצחה את צ'לסי בתוצאה 1–2 בגמר גביע ה-FA והגדילה את שיא הזכיות שלה במפעל ל-14. לאחר עונה זו שונה תיאור המשרה בה החזיק ארטטה מ"מאמן ראשי" ל"מאמן". ב-18 באפריל 2021 הודיעו ראשי ארסנל על הצטרפותה לסופר ליג, אך נסוגו מכך לאור ביקורת נרחבת. את עונת 2020/2021 סיימה ארסנל פעם נוספת במקום השמיני בליגה וכתוצאה מכך לא השתתפה בעונה שלאחר מכן בשום מפעל אירופי, בפעם הראשונה מזה 26 שנים. בעונה שלאחר מכן, עונת 2021/2022, סיימה הקבוצה במקום החמישי והחמיצה הזדמנות לחזור ולהשתתף בליגת האלופות כשהפסידה מחזור לפני סיום העונה 0–2 לניוקאסל יונייטד ובכך איבדה את המקום הרביעי המוביל לליגת האלופות ליריבתה העירונית טוטנהאם הוטספר.
בעונת 2022/2023 הובילה ארסנל במרבית העונה את הטבלה אך איבדה את ההובלה במחזורי הסיום למנצ'סטר סיטי, איבדה את האליפות וסיימה במקום השני, וחזרה לליגת האלופות.
סמל המועדון
[עריכת קוד מקור | עריכה].png?lang=he)
הסמל הראשון של רויאל ארסנל, שהוצג ב-1888, כלל שלושה תותחים הנראים במבט מלמעלה ומוצבים במאונך, בדומה לשלט ההרלדי של הרובע המטרופוליטני ווליץ' שאינו קיים עוד. הקסקבל (רכיב בתותח) וראש האריה המגולף מסייעים להבחין בין התותחים לבין ארובות רגילות[6]. הסמל הוחלף לאחר המעבר להייבורי ב-1913. ב-1922 החל המועדון להשתמש לראשונה בסמל שבו תותח יחיד הפונה לצדו השמאלי של המגן, וכינויו של המועדון ("התותחנים") רשום לאורך ציור התותח. סמל זה היה בשימוש רק עד 1925, כאשר הוחלט כי קנה התותח יפנה לצדו הימני ויהיה צר יותר. הסמל הוחלף פעם נוספת ב-1949, הפעם לגרסה מודרנית יותר שכללה את התותח בסגנון הישן, שם המועדון באותיות שחורות מעל התותח, הסמל של רובע איזלינגטון וגליל קלף שעליו היה רשום המוטו הלטיני החדש של המועדון: ויקטוריה קונקורדיה קרסקיט ("ניצחון בא מהרמוניה"). היה זה הסמל הצבעוני הראשון בתולדות המועדון, ולאורך השנים השתנו צבעיו במקצת עד שנתקבעו על אדום, זהב וירוק.
המועדון אינו טוען לזכויות יוצרים על הגרסה הזו של הסמל בשל השינויים הרבים שנעשו בו. אף על פי שהמועדון הצליח לרשום את הסמל כסימן מסחר, וניהל מערכה משפטית מוצלחת נגד סוחר שמכר סחורה "לא רשמית" של המועדון, שאף המועדון לקבל הגנה משפטית רחבה יותר. כתוצאה מכך הציג המועדון ב-2002 סמל חדש שעוצב בקווים יותר פשוטים ומודרניים, שעליו ניתן היה לטעון לזכויות יוצרים. התותח פנה לכיוון מזרח, ושם המועדון נכתב בגופן חדש מעל התותח. הצבע הירוק הוחלף בכחול כהה. הסמל החדש ספג תגובות צוננות מאוהדי המועדון, שטענו כי מעצבי הסמל התעלמו מההיסטוריה והמסורת של המועדון כאשר ביצעו שינוי עיצוב כה רדיקלי, וכי האוהדים לא היו מספיק מעורבים בנושא[7].
צבעי המועדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
     צבעי מדי הבית המקוריים של ארסנל
|
המדים של המועדון היו לאורך רוב השנים חולצות בצבע אדום-בהיר עם שרוולים לבנים, ומכנסיים קצרים בצבע לבן. מדים אלה נבחרו בעקבות תרומה שהתקבלה ממועדון נוטינגהאם פורסט זמן קצר לאחר הקמת ארסנל ב-1886. התרומה התקבלה לאחר שפרד בירדסלי ומוריס בייטס, שניים ממייסדי המועדון, שלחו מכתב עם בקשת עזרה מפורסט. השניים היו כדורגלני עבר בקבוצה שהיגרו לווליץ' מטעמי עבודה. כיוון שמועדונם היה הראשון שהוקם באזור הם התקשו למצוא תלבושת מתאימה. בתגובה למכתב שלחו להם אנשי פורסט סט של מדיהם וכדור משחק. החולצה הייתה בצבע דומדמנית, והשחקנים לבשו אותה עם מכנסיים לבנים קצרים וגרביים כחולים.
הרברט צ'פמן החליט לשנות את התלבושת כיוון שרצה שלארסנל יהיו מדים ייחודיים. הוא הוסיף שרוולים לבנים ושינה את גוון החולצה לאדום יותר בהיר. אין מקור באשר למקורם של השרוולים הלבנים, אך נטענו שתי טענות בנוגע לכך. לפי טענה אחת צ'פמן הבחין באוהד היושב ביציע כאשר הוא לובש סוודר אדום ללא שרוולים על חולצה לבנה. הטענה השנייה היא שהוא קיבל את ההשראה מתלבושת דומה של האנימטור טום ובסטר, שעמו נהג לשחק גולף[8]. אדום ולבן הפכו לצבעים המסמלים את ארסנל מאז תקופת צ'פמן, מלבד שתי עונות. הראשונה הייתה בעונת 1966/1967 כאשר צבע החולצה היה אדום בלבד, מהלך שהתברר כלא פופולרי בקרב אוהדי המועדון. הפעם השנייה הייתה בעונת 2005/2006, כאשר המועדון שיחק בעונה האחרונה בהייבורי, והחליף את צבע המדים לזכר העונה הראשונה שבה שיחק באצטדיון.
הצבעים של מדי משחקי הבית של ארסנל היו השראה לשלושה מועדונים לפחות. ספרטה פראג אימצה ב-1909 תלבושת אדומה כהה הדומה לזו של ארסנל באותה תקופה[8]; היברניאן אימצה ב-1938 את העיצוב של השרוולים של ארסנל, אך בירוק ולבן[9]; המאמן של ספורטינג בראגה חזר ממשחק בהייבורי, והחליט שקבוצתו תלבש מדים המהווים העתק של מדי ארסנל, ובזכות כך קבוצתו זכתה לכינוי Os Arsenalistas[10].
ברוב העונות היו הצבעים של מדי משחקי החוץ צהוב וכחול, אך בין 1982 ל-1984 שחקני המועדון לבשו מדים בצבע ירוק עם כחול כהה. החל מראשית שנות ה-90 החליף המועדון את צבעיה ועיצובה של תלבושת החוץ של השחקנים. צבעי החוץ בתקופה זו היו בדרך כלל שילוב של שני גוני כחול, או שילוב כלשהו של צהוב וכחול. בדרך כלל, תלבושת החוץ בעונה מסוימת הפכה לתלבושת השלישית של המועדון בעונה שלאחריה[11]. התלבושת השלישית הנוכחית של המועדון, נכון לעונת 2008/2009, משמשת למשחקים שבהם לא ניתן לעשות שימוש בשתי מערכות המדים הראשונות, והיא מורכבת מחולצות לבנות, מכנסיים בצבע דומדמנית וגרביים עם טבעות בצבע לבן ודומדמנית.
אצטדיונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגרש הבית של המועדון לאורך רוב שנותיו בדרום-מזרח לונדון היה מאנור גראונד, למעט במשך שלוש שנים (1890–1893) שבהן שיחק המועדון באצטדיון אינוויקטה גראונד. מאנור גראונד היה בעבר רק מגרש, אך המועדון בנה יציעים לישיבה ומקומות עמידה לקראת משחקו הראשון בפוטבול ליג, שנערך בספטמבר 1893. המועדון המשיך לשחק במאנור גראונד במשך עשרים שנים נוספות (מלבד 1894/1895), עד המעבר לצפון לונדון ב-1913.
אצטדיון ארסנל, הידוע בכינוי "הייבורי" על שם השכונה שבה שכן, היה מגרש הבית של המועדון בין ספטמבר 1913 למאי 2006. האצטדיון המקורי עוצב על ידי האדריכל ארצ'יבלד לייטץ', והיה דומה במידה רבה לאצטדיונים אחרים במדינה באותה תקופה. הוא היה מורכב מיציע מקורה אחד ושלושה יציעי עמידה לא מקורים. בשנות ה-30 נערכו באצטדיון עבודות שיפוץ נרחבות ששיאן היה בבניית היציע המערבי והיציע המזרחי בסגנון אר דקו, שנפתחו ב-1932 ו-1936 בהתאמה. מעל ליציע העמידה הצפוני נבנה גג, אך במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הופצץ ושוקם רק ב-1954.
תכולתו המרבית של הייבורי הייתה 60,000 צופים, ועד לתחילת שנות ה-90 היא הייתה כ-57,000 צופים. כתוצאה מדו"ח טיילור, שהוצא בעקבות אסון הילסבורו, שונו תקנות הפרמייר ליג ונאסרו מקומות עמידה באצטדיונים. המועדון נאלץ להסב את הייבורי לאצטדיון המיועד למקומות ישיבה בלבד לקראת עונת 1993/1994, ותכולתו פחתה ל-38,419 צופים[12]. כתוצאה מתקנות של אופ"א הקשורות לפרסומות בזמן משחקים התכולה ירדה עוד יותר במשחקי ליגת האלופות, והמועדון נאלץ לעבור לשחק את משחקיו במפעל זה באצטדיון ומבלי, שתכולתו הייתה למעלה מ-70,000 צופים, למשך שתי עונות (1998 - 2000).
הרחבתו של הייבורי הייתה בעייתית כיוון שהיציע המזרחי הוכרז כמבנה הראוי לשימור, ושלושת היציעים האחרים היו קרובים לבתי מגורים[13]. לאחר דיונים רבים הציע המועדון בשנת 2000 לבנות אצטדיון של 60,000 מקומות ישיבה באשברטון גרוב, שמאוחר יותר ייקרא "אצטדיון האמירויות", במרחק כחצי קילומטר דרומית-מערבית להייבורי. הפרויקט התעכב כתוצאה מבירוקרטיה ועלויות גבוהות[14], אך לבסוף הושלמה הבנייה ביולי 2006, בדיוק בזמן לתחילת עונת המשחקים 2006/2007. האצטדיון נקרא על שם הספונסרית הראשית שלו, חברת התעופה אמירטס, שעמה חתם המועדון על חוזה למתן חסות בסך כולל של כ-100 מיליון לירות שטרלינג, הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי עד אז[15]. חלק מהאוהדים קוראים לו "אשברטון גרוב" או "גרוב", כיוון שלא מקובל עליהם שהאצטדיון ייקרא על שם חברה מסחרית[16].
מתקן האימונים של ארסנל נפתח בשנת 2000 בכפר קטן בשם שנלי (Shenley). קודם לכן המועדון התאמן במתקנים של מכללת אוניברסיטת לונדון, כאשר עד ל-1961 התאמנו השחקנים בהייבורי. משחקי הבית של קבוצת אקדמיית ארסנל (קבוצת הנוער) נערכים גם כן בשנלי, ואילו משחקי הבית של קבוצת המילואים של המועדון נערכים באצטדיון אנדרהיל שברובע בארנט.
אוהדים ויריבויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הדרבי של צפון לונדון
אוהדי ארסנל מכונים לעיתים קרובות "גאנרס", הנגזר מהכינוי של המועדון ("גאנרס" - תותחנים באנגלית). לארסנל יש בסיס אוהדים רחב, ובדרך כלל המועדון מצליח למכור את רוב או את כל הכרטיסים למשחקי הבית שלו. בעונת 2007/2008 ממוצע הצופים במשחקי הבית של ארסנל היה השני בכמותו במועדונים אנגליים, ועמד על 60,070 צופים (99.5% מהתכולה המרבית)[17], ואם כי חלק מהנתונים המתייחסים לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה עשויים להיות שנויים במחלוקת. אוהדי המועדון משתייכים למגוון רב של מעמדות חברתיים, בעיקר כתוצאה ממיקומו של המועדון בסמוך לאזורים מבוססים, אזורים מעורבים ואזורי מעמד הפועלים.
לארסנל יש מספר מועדוני אוהדים הפועלים בשיתוף פעולה חלקי או מלא עם המועדון. כמו כן, "קרן אוהדי ארסנל" שואפת לקדם את השפעת האוהדים ואת הגברת שליטתם במועדון. אוהדי המועדון מפרסמים מספר פנזינים. בנוסף לשירים ולקריאות הרגילים במגרשי הכדורגל האנגלי, אוהדי ארסנל שרים את "One-Nil to the Arsenal" ("אחד-אפס לטובת ארסנל", לפי הנעימה של "Go West" של אנשי הכפר) ו-"Boring, Boring Arsenal" ("ארסנל המשעממת, המשעממת"), שיר שבעבר היה בשימוש נפוץ על ידי אוהדי היריבות של ארסנל על מנת להקניט את אוהדי המועדון, וכעת מבוצע על ידי האוהדים בזמן שארסנל משחקת היטב[18].
המועדון זוכה לחשיפה גוברת גם מחוץ לאנגליה, בעיקר כתוצאה מהשיפור הרב באמצעי התקשורת. נכון לשנת 2007 לארסנל יש 24 מועדוני אוהדים בממלכה המאוחדת, 37 באירלנד ו-49 במדינות אחרות[19].
היריבות הספורטיבית הוותיקה והחזקה ביותר של ארסנל היא עם מועדון טוטנהאם הוטספר. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של צפון לונדון". יריבים אחרים בתחומי לונדון כוללים את המועדונים צ'לסי ווסטהאם יונייטד. בנוסף, לארסנל יש יריבות עזה עם מנצ'סטר יונייטד מאז שנות ה-80, שהתעצמה עוד יותר בשנות ה-2000 כיוון ששני המועדונים התחרו ביניהם על האליפות באופן קבוע.
בעלות ונושאים כלכליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעל השליטה העיקרי בארסנל הוא איש העסקים האמריקני סטן קרונקי[20]. קרונקי הגיש את הצעתו הראשונה לרכישת המועדון באפריל 2007[21] והתחרה על השליטה מול חברת "רד אנד וייט סקיוריטיס" (Red and White Securities), שהייתה בבעלותם של אלישר אוסמנוב ושותפו פרהאד מושירי (אוסמנוב רכש את חלקו של מושירי בחברה ב-2016[22]), אשר רכשו מניותיהם הראשונות בארסנל מדייוויד דין, שכיהן באותה תקופה כסגן יושב הראש של המועדון, באוגוסט אותה שנה[23]. בנובמבר 2009 הגדיל קורנקי אחוז מניותיו ל-29.9%, קרוב מאוד לרף שהבטיח לו שליטה במועדון, 30%[24]. באפריל 2011 הבטיח קורנקי את שליטתו במועדון לאחר שרכש את מניותיהם של דני פישמן ונינה ברסוול-סמית', מה שהעלה את אחוז מניותיו בארסנל ל-62.89%[25]. באוקטובר 2017 החזיק קורנקי ב-67.05% ממניות הקבוצה, בעוד רד אנד וייט סקיוריטיס החזיקו ב-30.04%[26]. בינואר 2018 הגדיל קורנקי פעם נוספת את אחזקותיו במועדון, ואחוז המניות שרכש עמד על 67.09%[27]. באוגוסט 2018 קנה קורנקי את חלקו של אוסמנוב, ובכך הגיע לאחזקה של יותר מ-90% ממניות המועדון, והיה בעמדה לתבוע שליטה מלאה ולהפוך לבעלים היחיד של ארסנל[28]. במהלך התקופה בה הגדיל קורנקי את אחזקותיו גברה הביקורת על ביצועי הקבוצה, אשר יוחסה למעורבותו הגוברת עם הפיכתו לבעלים[29]. בשנים 2009–2018 שימש איוון גאזידיס כמנכ"ל המועדון[30].
תוצאותיה הפיננסיות של ארסנל לעונת 2019/2020 הצביעו על הפסד לאחר מיסים של 47.8 מיליון ליש"ט, בין השאר בשל מגפת הקורונה[31]. פירמת ראיית החשבון דלויט, המוציאה מדי שנה דו"ח המדרג ומשווה את ביצועיהם הפיננסיים של מועדוני כדורגל מובילים בעולם, העמידה את רווחי המועדון מכדורגל על 392.7 מיליון ליש"ט ב-2019, ודירגה את ארסנל במקום התשיעי מבין מועדוני הכדורגל בעולם[32][33]. דלויט וארסנל פרסמו כי הרווח שהפיק המועדון מהמשחקים שנערכו באצטדיון האמירויות ב-2019 הגיע ל-96.2 מיליון ליש"ט[32].
ארסנל בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשחק של ארסנל נגד שפילד יונייטד, שנערך בהייבורי ב-22 בינואר 1927, היה למשחק הכדורגל הראשון ששודר ברדיו[34]. כעשר שנים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר 1937, נערך משחק בין הקבוצה הראשונה לקבוצת המילואים של המועדון שהיה הראשון ששודר בטלוויזיה[35]. המועדון גם הופיע בפרק הראשון של תוכנית ה-BBC הידועה "Match of the Day", שבמסגרתו שודרו קטעים נבחרים מהמשחק נגד ליברפול שנערך באצטדיון אנפילד ב-22 באוגוסט 1964.
המועדון שימש רקע לסרט הקולנוע "The Arsenal Stadium Mystery" שהופק ב-1940, שהיה אחד מהסרטים הראשונים הקשורים לכדורגל[36]. עלילת הסרט עוסקת במשחק ידידות בין ארסנל לבין קבוצת חובבים, שאחד משחקניה מורעל במהלך המשחק. שחקנים רבים מהמועדון הופיעו בסרט, אך רק למאמן ג'ורג' אליסון היה תפקיד שכלל דיבור.
בשנת 1992 יצא ספרו האוטוביוגרפי של ניק הורנבי, "קדחת המגרש", שכלל את תיאור חייו של הורנבי ואת מערכת היחסים שלו עם ארסנל. הספר עובד לשני סרטים: הראשון, שהופק בבריטניה, עסק בזכייה באליפות בעונת 1988/1989; השני, שהופק בארצות הברית, הותאם לקהל האמריקני, ועסק באוהד של הבוסטון רד סוקס מה-MLB.
לארסנל היה מוניטין של משחק הגנתי, בעיקר בשנות ה-70 ושנות ה-80[18][37]; קומדיות רבות כללו בדיחות שעסקו בנושא זה. הסרט "ללכת עד הסוף" משנת 1997 כולל סצנה שבה השחקנים הראשיים מסתדרים בשורה ומרימים את ידיהם, מתוך חיקוי מכוון של מלכודת הנבדל שהייתה בשימוש על ידי המועדון.
קבוצת הנוער
[עריכת קוד מקור | עריכה]קבוצת הנוער של המועדון מכונה "אקדמיית מועדון הכדורגל ארסנל". הקבוצה משחקת בפרמייר ליג לאקדמיות. המועדון שולח קבוצות עד גיל 18 ועד גיל 16 לליגה, אך גם נערים בני תשע או יותר מתקבלים לשורות האקדמיה. חלק מהשחקנים המבוגרים בקבוצה משחקים בקבוצת המילואים של ארסנל. המאמן הנוכחי של קבוצת הנוער הוא כדורגלן העבר סטיב בולד, ואילו המאמנים של הקבוצות הצעירות יותר הם רוי מסיי וסטיב גאטינג. שחקן הנבחרת האירית לשעבר ליאם בריידי מפקח על התפתחות השחקנים במועדון.
קבוצת הנוער פעלה לראשונה, ככל הנראה, ב-1893/1894 ובין 1929 ל-1969 פעלה קבוצה שלישית (אחרי הסגל הבוגר וסגל המילואים) שנקראה "ארסנל A". מבחינה רשמית קבוצת הנוער הוקמה ב-1954. היא השתתפה בליגת המחוזות הדרום-מזרחיים ובטורניר הגביע המקביל בין עונת 1954/1955 לעונת 1997/1998 (מלבד עונת 1967/1968 ועונת 1968/1969). קבוצת הנוער השתתפה גם בגביע ה-FA לנוער החל מעונת 1954/1955, גביע צ'אלנג הלונדוני לנוער בשנות ה-50 ובשנות ה-60, ובטורניר גביע Floodlit הדרומי לצעירים בין 1955/1956 ל-1971/1972 וכן בין עונת 1975/1975 לעונת 1998/1999.
בתקופה שבין 1954 ל-1998 הקבוצה הייתה אחת המצליחות ביותר באנגליה וזכתה בשבע אליפויות בליגה שבה התחרתה, שש פעמים בגביע המחוזות (כולל שלושה דאבלים) וארבע פעמים בגביע ה-FA לנוער.
קבוצת הנוער הייתה אחת מהמייסדות של הפרמייר ליג לצעירים בעונת 1997/1998. בעונה הראשונה לקיומה כללה הליגה חטיבה אחת, וארסנל זכתה באליפות הראשונה. בעונה שלאחר מכן שונה שם הליגה והיא פוצלה לשתי חטיבות (עד גיל 19 ועד גיל 17), כאשר קבוצת הנוער של ארסנל השתנתה בהתאם. ארסנל זכתה באליפות של הליגה עד גיל 17 בעונת 1999/2000, ובאליפות של הליגה עד גיל 19 בעונת 2001/2002, בנוסף לשני גביעי FA לנוער נוספים. החל מעונת 2004/2005 הליגה התאחדה לחטיבה אחת הכוללת שחקנים עד גיל 18, אם כי מתקיימים משחקים מאורגנים ללא טבלה רשמית לנערים עד גיל 16.
ארסנל נשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ארסנל (נשים)
קבוצת כדורגל הנשים של המועדון היא ארסנל נשים (לשעבר ארסנל ליידיס), שהוקמה ב-1987, והפכה למקצוענית למחצה בשנת 2002. מאמן הקבוצה הנוכחי הוא ג'ונס אידוול[38]. ארסנל נשים היא הקבוצה המצליחה ביותר בכדורגל הנשים האנגלי; היא האלופה ומחזיקת הגביע הנוכחית; כמו כן, זכתה הקבוצה בגביע אופ"א לנשים בעונת 2006/2007. על אף שהלכה למעשה מועדון הגברים וקבוצת הנשים מתנהלים בנפרד, יש ביניהם קשר; ארסנל נשים זכאית לשחק פעם אחת בעונה באצטדיון האמירויות, ואת שאר משחקי הבית שלה היא עורכת בבורהאמווד שבמחוז הרטפורדשייר.
קשר עם הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המועדון הקים בשנת 1985 תוכנית לאחריות חברתית בשם "ארסנל בקהילה" (Arsenal in the Community), הכוללת פרויקטים במגוון תחומים מלבד ספורט. המועדון מעניק מימון למספר מטרות צדקה, ובשנת 1992 הקים את "קרן הצדקה של ארסנל" המגייסת כספים לאותן מטרות. כמו כן, המועדון הקים קבוצת חובבים וידוענים המסייעת גם כן בגיוס כספים.
סטטיסטיקה ושיאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דייוויד אולירי הופיע במדי המועדון ב-722 משחקים בין 1975 ל-1993, והוא מחזיק בשיא ההופעות לשחקן. טוני אדמס, הקפטן לשעבר, נמצא במקום השני עם 669 הופעות. דייוויד סימן מחזיק בשיא ההופעות לשוער עם 563 משחקים[39].
תיירי הנרי הוא מלך השערים של המועדון עם 229 שערים, מתוכם כבש 226 בין 1999 ל-2007. בינואר 2012 חזר למועדון לכ-3 חודשים ובתקופה הזאת הבקיע שלושה שערים שהעלו את שיאו ל-229. באוקטובר 2005 שבר הנרי את שיאו של איאן רייט, שעמד על 185 שערים. רייט עצמו שבר את שיאו מ-1939 של קליף באסטין, שעמד על 178 שערים[40]. הנרי הוא גם מלך שערי הליגה של המועדון עם 174 שערים, לאחר ששבר את שיאו של באסטין בפברואר 2006.
מספר הצופים הגבוה ביותר במשחק בית של ארסנל היה 73,707 מול לאנס, במשחק שנערך באצטדיון ומבלי ב-25 בנובמבר 1998 במסגרת ליגת האלופות. מספר הצופים הגבוה ביותר במשחק שנערך בהייבורי הוא 73,295, והוא נקבע במשחק נגד סנדרלנד שנערך ב-9 במרץ 1935[39]. מספר הצופים הגבוה ביותר באצטדיון האמירויות היה 60,161, והוא נקבע במשחק נגד מנצ'סטר יונייטד שנערך ב-3 בנובמבר 2007[41].
המועדון גם מחזיק בשיא העונות הרצופות בליגה העליונה (95, נכון לעונת 2021/12) וכן ברצף משחקי הליגה הארוך ביותר ללא הפסד (49 בין מאי 2003 לאוקטובר 2004). רצף זה כלל גם את כל 38 המשחקים של עונת האליפות ב-2003/2004. המועדון היחיד שעשה זאת מלבד ארסנל היה פרסטון נורת' אנד, שבעונת 1888/1889 לא הפסיד בכל 22 המשחקים שנערכו[42].
המועדון קבע שיא בליגת האלופות במהלך עונת 2005/2006 כאשר לא ספג שער במשך עשרה משחקים רצופים, ובכך שבר את השיא של מילאן שעמד על שבעה משחקים. רצף אי-הספיגה נמשך עד למשחק הגמר נגד ברצלונה, שבו ספג השוער מנואל אלמוניה שער מרגליו של סמואל אטו. המשחק הסתיים בתוצאה 2 - 1 לטובת ברצלונה.
ההעברה היקרה ביותר בתולדות המועדון היא רכישתו של דקלן רייס תמורת כ־105 מיליון יורו ב-15 ביולי 2023.
תארים והישגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הליגה הראשונה או הפרמייר ליג:
- גביע ה-FA:
- זכייה (14): (שיא) 1929/1930, 1935/1936, 1949/1950, 1970/1971, 1978/1979, 1992/1993, 1997/1998, 2001/2002, 2002/2003, 2004/2005, 2013/2014, 2014/2015, 2016/2017, 2019/2020
- סגנות (7): 1926/1927, 1931/1932, 1951/1952, 1971/1972, 1977/1978, 1979/1980, 2000/2001
- גביע הליגה:
- זכייה (2): 1986/1987, 1992/1993
- סגנות (6): 1967/1968, 1968/1969, 1987/1988, 2006/2007, 2010/2011, 2017/2018
- מגן הצדקה/מגן הקהילה:
- זכייה (17): 1930, 1931, 1933, 1934, 1938, 1948, 1953, 1991 (בשותפות), 1998, 1999, 2002, 2004, 2014, 2015, 2017, 2020, 2023
- סגנות (7): 1935, 1936, 1979, 1989, 1993, 2003, 2005, 2020
לארסנל יש היסטוריה ארוכה של מיקומים בחלק העליון של טבלת הליגה, ולאורך השנים המועדון סיים מתחת למקום ה-14 רק שבע פעמים. כמו כן, ארסנל הוא אחד מחמשת המועדונים שהצליח לזכות פעמיים ברציפות בגביע ה-FA.
אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ליגת האלופות:
- סגנות (1): 2005/2006
- הליגה האירופית:
- סגנות (1): 2018/2019
- גביע אירופה למחזיקות גביע:
- זכייה (1): 1993/1994
- סגנות (2): 1979/1980, 1994/1995
- גביע אופ"א
- סגנות (1): 1999/2000
- גביע ערי הירידים
- זכייה (1): 1969/1970
- הסופר קאפ האירופי
- סגנות (1): 1994
כדורגלנים בולטים בתולדות המועדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטבלה שלהלן מפורטים שמותיהם של חלק מהכדורגלנים הידועים ביותר בתולדות ארסנל. לרובם יש למעלה מ-225 הופעות או למעלה מ-100 שערים במדי המועדון. המיון הראשוני הוא לפי מספר הופעות.
|
|
מאמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאמן המקצועי הקבוע הראשון המועדון היה תומאס מיצ'ל, שהתמנה לתפקיד ב-1897, ולאחריו כיהנו 17 מאמנים קבועים נוספים ו-5 ממלאי מקום. באתר האינטרנט הרשמי של ארסנל מוזכר דווקא סם הוליס כמאמן הראשון של הקבוצה, אך לפי מקורות היסטוריים אחרים הוליס היה מאמן הכושר של ארסנל ומיצ'ל אכן היה המאמן הראשון. תקופת הכהונה הארוכה ביותר מבחינת זמן היא של ג'ורג' אליסון (1934–1947), והמאמן שאימן את המועדון במספר המשחקים הרב ביותר הוא ארסן ונגר (משנת 1996 עד 2018). ונגר הוא המאמן הראשון של המועדון מחוץ לאיים הבריטיים, וגם המצליח ביותר מבחינת ניצחונות במשחקים (57.36% נכון ל-11 במאי 2008). לזלי נייטון הוא המאמן הפחות מוצלח של המועדון, עם 34.46% הצלחה בלבד. שני מאמנים של המועדון הלכו לעולמם תוך כדי ביצוע תפקידם – הרברט צ'פמן וטום ויטאקר.
להלן רשימת המאמנים של ארסנל:
| שם | לאום | תאריך התחלה | תאריך סיום | תארים | הערות |
|---|---|---|---|---|---|
| תומאס מיצ'ל |  סקוטלנד |
אוגוסט 1897 | מרץ 1898 | ||
| ג'ורג' אלקוט | אנגליה |
מרץ 1898 | מאי 1899 | ||
| הארי ברדשו | אנגליה |
אוגוסט 1899 | מאי 1904 | ||
| פיל קלסו | סקוטלנד |
יולי 1904 | פברואר 1908 | ||
| ג'ורג' מורל | סקוטלנד |
פברואר 1908 | 19 באפריל 1915 | ||
| ג'יימס מק'יואן*א | אנגליה |
19 באפריל 1915 | אפריל 1919 | ||
| לזלי נייטון | אנגליה |
אפריל 1919 | 16 במאי 1925 | ||
| הרברט צ'פמן | אנגליה |
11 ביוני 1925 | 6 בינואר 1934 | 2 אליפויות, גביע FA אחד | |
| ג'ו שו* | אנגליה |
6 בינואר 1934 | 28 במאי 1934 | אליפות אחת | שיחק במועדון בין 1907 ל-1922 |
| ג'ורג' אליסון | אנגליה |
28 במאי 1934 | 31 במאי 1947 | 2 אליפויות, גביע FA אחד | |
| טום ויטאקרב | אנגליה |
2 ביוני 1947 | 24 באוקטובר 1956 | 2 אליפויות, גביע FA אחד | שיחק במועדון בין 1919 ל-1925 |
| ג'ק קרייסטון ** | אנגליה |
24 באוקטובר 1956 | 19 במאי 1958 | שיחק במועדון בין 1934 ל-1943 | |
| ג'ורג' סווינדין | אנגליה |
21 ביוני 1958 | 1 במאי 1962 | שיחק במועדון בין 1936 ל-1954 | |
| בילי רייט | אנגליה |
1 במאי 1962 | 13 ביוני 1966 | ||
| ברטי מיי ** | אנגליה |
20 ביוני 1966 | 4 במאי 1976 | אליפות, גביע FA, גביע ערי הירידים | |
| טרי ניל |  צפון אירלנד |
9 ביולי 1976 | 16 בדצמבר 1983 | גביע FA | שיחק במועדון בין 1959 ל-1970 |
| דון האו ** | אנגליה |
16 בדצמבר 1983 | 22 במרץ 1986 | שיחק במועדון בין 1964 ל-1966 | |
| סטיב ברטנשו* | אנגליה |
23 במרץ 1986 | 14 במאי 1986 | ||
| ג'ורג' גרהאם | סקוטלנד |
14 במאי 1986 | 21 בפברואר 1995 | 2 אליפויות, גביע FA, 2 גביעי ליגה, גביע המחזיקות | שיחק במועדון בין 1966 ל-1972 |
| סטיוארט יוסטון* | סקוטלנד |
21 בפברואר 1995 | 15 ביוני 1995 | ||
| ברוס ריוק | סקוטלנד |
15 ביוני 1995 | 12 באוגוסט 1996 | ||
| סטיוארט יוסטון* | סקוטלנד |
12 באוגוסט 1996 | 13 בספטמבר 1996 | ||
| פט רייס* | צפון אירלנד |
13 בספטמבר 1996 | 30 בספטמבר 1996 | שיחק במועדון בין 1964 ל-1980 | |
| ארסן ונגר |  צרפת |
1 באוקטובר 1996 | 20 במאי 2018 | 3 אליפויות, 7 גביעי FA | |
| אונאי אמרי | ספרד |
23 במאי 2018 | 29 בנובמבר 2019 | ||
| פרדי ליונברג* |  שוודיה |
29 בנובמבר 2019 | 23 בדצמבר 2019 | שיחק במועדון בין 1998 ל-2007 | |
| מיקל ארטטה | ספרד |
23 בדצמבר 2019 | גביע FA
מגן הקהילה |
שיחק במועדון בין 2011 ל-2016 |
מקרא:
- * = מאמן זמני
- ** = שימש מאמן זמני לפני שהתמנה לתפקיד באופן קבוע
א. על אף שמבחינה רשמית מק'יואן נשא בתואר מאמן משנה, הוא היה אחראי על קבוצת הבוגרים של המועדון, והמאמן דה פקטו לאחר עזיבתו של מורל; לאורך רוב תקופתו בתפקיד הוא אימן במשחקים שנערכו בזמן המלחמה, שאינם נכללים בתיעוד הרשמי[43]. ב. ויטאקר היה חולה במהלך קיץ 1956, אף על פי שמבחינה רשמית היה אחראי גם בתחילת עונת 1956/1957, ג'ק קרייסטון היה המאמן מאותה תקופה ועד למותו של ויטאקר באוקטובר.
סגל נוכחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נכון ל-2 בספטמבר 2024 [44]
|
|
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ניק הורנבי, קדחת המגרש, הוצאת עגור, 1992, הודפס בעברית ב-1994
- Maidment, Jem (2006). The Official Arsenal Encyclopedia. Hamlyn. ISBN 0600615499.
- Soar, Phil & Tyler, Martin (2000). The Official Illustrated History of Arsenal. Hamlyn. ISBN 0-600-60175-7.
- Spurling, Jon (2004). Rebels for the Cause: The Alternative History of Arsenal Football Club. Mainstream. ISBN 0-575-40015-3.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ארסנל (באנגלית)
ארסנל, ברשת החברתית פייסבוק
ארסנל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ארסנל, ברשת החברתית אינסטגרם
ארסנל, ברשת החברתית טיקטוק
ארסנל, ברשת החברתית LinkedIn
ארסנל, סרטונים בערוץ היוטיוב
ארסנל, באתר פינטרסט- פרופיל, באתר אופ"א
- פרופיל, באתר Transfermarkt
- פרופיל, באתר Soccerway
- פרופיל, באתר WorldFootball.net
- פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
- ארסנל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ארסנל, באתר הפרמייר ליג
- ארסנל, באתר סקיי ספורט
- רן אברמסון ועומר כביר, "ארסנל היא מותג מסחרי לפני שהיא קבוצת ספורט", באתר כלכליסט, 21 בנובמבר 2016
.svg?lang=he){kind=icon}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Soar & Tyler (2005). The Official Illustrated History of Arsenal. p. 40.
Spurling, Jon (2004). Rebels for the Cause: The Alternative History of Arsenal Football Club. Mainstream. pp. 38–41. ISBN 0-575-40015-3. - ^ Andy Kelly, [Arsenal underground station renamed earlier than believed], The Arsenal History.com. 31 October 2015
- ^ הארסנלים, הארץ, 4 ביוני 1971
- ^ פרמייר-ליג: ככה זה נראה מכאן, באתר nrg, 10 באוגוסט 2007
- ^ עוזי דן, אונאי אמרי פוטר מארסנל, פרדי ליונברג יעמוד על הקווים מול נוריץ', באתר הארץ, 29 בנובמבר 2019
- ^ "The Crest". Arsenal.com. אורכב מ-המקור ב-2008-08-12. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ "Crestfallen" (PDF). Arsenal Independent Supporters' Association. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2006-11-08. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ 1 2 "Arsenal Kit Design". Arsenal.com. אורכב מ-המקור ב-2008-10-19. נבדק ב-2008-11-08.
- ^ "Hibernian". Historical Football Kits. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ Rui Matos Pereira (2005-10-21). "O segredo do sucesso do Braga". UEFA.com (בפורטוגזית). אורכב מ-המקור ב-2008-12-21. נבדק ב-2008-09-02.
- ^ תלבושת שלישית היא התלבושת המשמשת את המועדון כאשר לא ניתן להשתמש בתלבושת משחקי או בתלבושת משחקי החוץ
- ^ "Highbury". Arsenal.com. אורכב מ-המקור ב-2008-01-11. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ "A Conservation Plan for Highbury Stadium, London", Islington Council. 14 February 2005
- ^ "Arsenal stadium delay". BBC Sport. 2003-04-16. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ "Arsenal name new ground". BBC Sport. 2004-10-05. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ Dawes, Brian (2006). "The 'E' Word". Arsenal World. אורכב מ-המקור ב-2006-10-08. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ Kempster, Tony. "Attendances 2007/08". נבדק ב-2008-08-11.
- ^ 1 2 Noble, Kate (2002-09-22). "Boring, Boring Arsenal". Time. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ "Fans Report 2006/2007". Arsenal.com. נבדק ב-2008-09-07.
- ^ The Arsenal Board, Arsenal F.C.. 6 April 2007
- ^ Matt, Scott. Katie, Allen. Takeover gains pace at Arsenal with 9.9% sale, The Guardian
- ^ Everton confirm sale of 49.9% of club to former Arsenal shareholder Farhad Moshiri. The Guardian. 27 February 2016
- ^ Foreign cash 'can boost Arsenal', BBC News. 30 August 2007
- ^ Kroenke nears Arsenal threshold. BBC News. 5 November 2009
- ^ US businessman Stan Kroenke agrees bid to buy Arsenal. BBC News. 11 April 2011
- ^ James Benge, The evolving battle for control of Arsenal between Stan Kroenke and Alisher Usmanov, Evening Standard. 4 October 2017
- ^ , James Benge, Arsenal majority shareholder Stan Kroenke increases stake to 67.09 per cent with £616,000 investment, Evening Standard. 23 January 2018
- ^ U.S. Billionaire Gets Full Control of Arsenal, Buying Out Russian Rival, The New York Times. 7 August 2018
- ^ , Barney Ronay, Arsenal's problems lie with Kroenke's ownership rather than Arteta, The Guardian. 25 December 2020
- ^ Arsenal chief Gazidis leaves for Milan, BBC Sport. 18 September 2018
- ^ Simon Collings, Arsenal record £47.8m loss as pandemic hits 2019/20 finances, Evening Standard. 5 March 2021
- ^ 1 2 World's richest football clubs 2020: Barcelona replace Real Madrid at top of Deloitte Football Money League as Manchester United are left behind, CityAM. 14 January 2020
- ^ Deloitte Football Money League 2019, Deloitte.com
- ^ "It Happened at Highbury: First live radio broadcast". Arsenal.com. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ "Happened on this day - 16 September". BBC Sport. נבדק ב-2008-08-11.
- ^
"The Arsenal Stadium Mystery", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ "No more boring, boring Arsenal". BBC Sport. נבדק ב-2008-09-07.
- ^ "Eidevall named new Arsenal manager". BBC Sport (באנגלית בריטית). נבדק ב-2022-02-27.
- ^ 1 2 "Club Records". Arsenal.com. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ Ward, Rupert. "Arsenal vs Bolton. 13/09/97". Arseweb. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ "Man Utd game attracts record attendance". Arsenal.com. 2007-11-05. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ Hughes, Ian (2004-05-15). "Arsenal the Invincibles". BBC Sport. נבדק ב-2008-08-11.
- ^ Joy, Bernard (1952). Forward Arsenal!. Phoenix House. p. 26.
- ^ Arsenal Squad: Men Information & Details | Arsenal.com, www.arsenal.com
| ליגת האלופות 2024/25 | ||
|---|---|---|
| דרג א' | ריאל מדריד (אלופה מכהנת) • מנצ'סטר סיטי •  באיירן מינכן • פריז סן-ז'רמן • ליברפול •  אינטר מילאנו • בורוסיה דורטמונד • ר.ב. לייפציג • ברצלונה
| |
| דרג ב' | באייר לברקוזן • אתלטיקו מדריד • אטאלנטה • יובנטוס •  בנפיקה ליסבון • ארסנל •  קלאב ברוז' •  שחטאר דונצק • מילאן
| |
| דרג ג' |  פיינורד • ספורטינג ליסבון • פ.ס.וו. איינדהובן •  דינמו זאגרב •  רד בול זלצבורג • ליל •  הכוכב האדום בלגרד •  יאנג בויז ברן • סלטיק
| |
| דרג ד' |  סלובן ברטיסלאבה • מונקו •  ספרטה פראג • אסטון וילה • בולוניה • ז'ירונה • שטוטגרט • שטורם גראץ • ברסט
| |
