אשדות יעקב

אשדות יעקב הוא קיבוץ ותיק שהוקם בשנת 1924 בעמק הירדן, והיה הקיבוץ הראשון שהתפלג בשנת 1951 לאשדות יעקב איחוד ולאשדות יעקב מאוחד במסגרת הפילוג בקיבוץ המאוחד.

הקמה

בספטמבר 1924 הקימה קבוצת "אחדות", 35 מחברי "החלוץ" יוצאי לטביה שהגיעו מירושלים, קבוצה באתר "גשר הישנה", ממזרח למקום שבו נמצא כיום קיבוץ גשר. קודם לכן, בסתיו תרפ"א (סוף שנת 1920), נעשה ניסיון התיישבות קודם במקום, כאשר "קבוצת הבשקירים", חבורה של משוחררי הגדוד העברי, ביקשה להקים בו מושב עובדים על קרקע בבעלות פיק"א. באותה עת עמק הירדן היה בקעה עמוקה, מאובקת ולוהטת ללא עצים וירק, ורק נהר הירדן שזרם בו סימן את העתיד. הניסיון להקים את המושב נכשל ופיק"א התנתה את סיועה למתיישבים בכך שהיישוב יהיה קבוצה קטנה ולא מושב. מרבית המתיישבים התנגדו לכך ועזבו, ומיעוטם נשארו במקום והצטרפו למתיישבים החדשים. היישוב הקיבוצי החדש נקרא "גשר" והצטרף לארגון הארצי של קיבוץ עין חרוד, לימים הגרעין המייסד של הקיבוץ המאוחד. באוגוסט 1926 הוסכם בין הקיבוץ ופיק"א שהקבוצה תקבל את אדמות גשר שכללו כמה מאות דונמים ועוד 1500 דונם במלחמיה. מספר החברים בקיבוץ הגיע אז לכ-50.

בשנת 1927 הצטרפו אל גרעין "אחדות" פלוגת ג'ידרו שהורכבה מעולים מפולין בני העלייה הרביעית, וחלק מפלוגת עין טבעון. בשנת תר"ץ מנה היישוב מעל 120 נפשות.

הקרקע שעליה הוקמה קבוצת גשר הייתה בבעלות פיק"א כבר מסוף המאה ה-19, אולם שלטונות המנדט הבריטי הטילו ספק בחוקיות העסקה שבה נרכשה מתושביה הערבים, בטענה שהאדמות היו במעמד "ג'פתליק" (כלומר, בבעלות המלך) בעת הרכישה. עניין מעמד הקרקע היה בדיונים משפטיים במשך שנים אחדות, שבהן סירבה פיק"א לאשר בניית מבני קבע במקום ועיכבה מגמות פיתוח. לאחר משא ומתן ממושך, עבר היישוב בין השנים 1932–1935 לאדמות דלהמיה שממזרח לנהר הירדן ומעל לירמוך הנשפך אליו. בעקבות המעבר קיבל הקיבוץ בשנת 1938 את שמו החדש, אשדות יעקב: "אשדות" - על-שם אשדות הירמוך הסמוכים, "יעקב" על-שם יעקב (ג'יימס) דה רוטשילד, בעל האדמות של אשדות יעקב לפני שהועברו לקרן קיימת לישראל. בשנת 1938 הוקמה על ידי קיבוץ אשדות יעקב אמת מים להובלת מים שנשאבו מהירמוך אל שדות הקיבוץ. בין השנים 1942–1943 נבנתה אמת מים נוספת להובלת מים מהירמוך להשקיה, במסגרת מפעל המים מכון חמשת הקיבוצים.

התפתחות

אנשי הפלמ"ח מתאמנים בשנת 1943 על מגדל המים של אשדות יעקב.

גרעין החלוצים אשר התיישב במקום ביקש ליצור חברה שיתופית, שוויונית וחופשית, חברה עובדת ובונה בארץ ישראל. השהות בגשר הייתה זמנית בהיעדר קרקעות מספקות לחקלאות ולכן לאחר מספר שנים הוחלט להעביר את הקיבוץ לאדמות של פיק"א בדלהמיה. אולם לבקשת נהרים נשארו בגשר כדי שהנקודה לא תיעזב. לאחר עשר שנות מאבק בחום הכבד באדמות גשר ומאבק במחלות תוך חיפוש דרך ליצירת חברה חדשה וגדולה, עברו המתיישבים מגשר לנקודה חדשה, על אדמות דלהמיה, היא קיבוץ אשדות יעקב של היום. בשנת 1925 נולד הילד הראשון במקום. בשנת 1926 נעשה החריש העמוק הראשון וזריעה באדמת דלהמיה על ידי עשרה זוגות פרדות. בשנת 1927 הוחל בבניית מפעל החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים, וכעבור חמש שנים הסתיימו העבודות העיקריות במקום והחל לזרום חשמל במפעל החשמל. בעקבות מאורעות תרפ"ט הופסקה העלייה אל היישוב.

ב-1932 ארעה תאונת דרכים קשה בה נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ במעלה הכרמל בדרכם להביא מצרכים לילדי הקיבוץ ששהו בקיטנה באזור - מיכאל בן דוד, מנחם יפה ושמואל אוסקובסקי. ארבע שנים לאחר האסון הוקם לזכרם בית תרבות. תכנון המבנה נמסר למהנדס יוסף אידלמן שערך זמן קצר קודם לכן גם את התכנית לקיבוץ כולו. בתכנון המבנה נעזר אידלמן, שבשעתו היה חבר קיבוץ יגור באדריכל שמואל ביקלס, בשעתו חבר קיבוץ תל יוסף ולימים מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית. במבנה שולב תבליט המתאר שלושה רימונים שאותו יצר נחום גוטמן לזכרם של שלושת ההרוגים, שאחד מהם, מנחם יפה, היה אחי אמו (עם פטירתו של גוטמן הוא אף תרם שתי יצירות לאוסף מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן). עבודה נוספת ששולבה במבנה יצר אריק קורן. לימים הוסב המבנה למחסנים ולארכיון הקיבוץ, וכיום (2021) מקודמת תוכנית לשימור המבנה והשמשמתו חזרה לבית תרבות לקהילה המקומית, לצד המשך פעילות הארכיון.

בשנת 1934 נבנתה הרפת שהייתה המבנה הראשון שנבנה בדלהמיה, ושנה לאחר מכן נבנה בית הילדים הראשון במקום וחובר טלפון מצמח לגשר ולדלהמיה. בשנת 1936 הגיעה חברת הנוער הראשונה מגרמניה. במהלך המרד הערבי הגדול סבל הקיבוץ מהתקפות של ערבים.

ליומן של הקיבוץ נקבע השם "אשדות" ובשנה זו קבעה הנהלת רכבת העמק תחנה לאשדות יעקב.

רכבת העמק תחנת אשדות יעקב צילום: רודי ויסנשטין

באותה שנה רוב החברים והילדים עברו לאשדות יעקב ומספר חברים נשארו באדמת גשר לשמור על הנקודה. במרץ 1938 הגיעה חברת הנוער השנייה ובמאי 1938 החלה אמת המים לפעול.

שנות טרום הקמת מדינת ישראל

בניית ההאנגר למטוסים באשדות יעקב, 1938

בשנת 1938, בשל בעיות עבירות בכבישים ומאורעות ביטחוניים, לא ניתן היה לשלוח את הירקות לשוק והחלה תעשיית מיץ העגבניות בקיבוץ. באוקטובר 1938 הוקם מפעל "אשד" שהפך לבית חרושת גדול ומצליח בו יצרו בעיקר מיצים, תרכיזים וריבות אשר סיפק לצבא הבריטי באגן הים התיכון את כל תצרוכת הריבה. המפעל נסגר סופית בשנות ה-60 של המאה ה-20. לימים, בתקופת מלחמת ההתשה, שימש מבנה המפעל מקום אחסון לפלוגה של צה"ל שעסקה בפעילות ביטחון שוטף על הגבול עם ירדן ובהגנה על היישובים.

בדצמבר 1939 בנתה חברת אווירון מצפון לקיבוץ שדה תעופה והאנגר, ובמקום נפתח קורס הטיס הראשון בארץ ישראל. הקמת ההאנגר נבעה מתוך מחשבה שהטייסים הצעירים יעזרו בהגנה על שמי הארץ. לימים, הוקם במקום קיבוץ אשדות יעקב מאוחד וההאנגר שימש בית קולנוע בקיבוץ. עם השנים פורק ההאנגר והועבר למוזיאון חיל האוויר בחצרים.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפך אשדות יעקב לאחד הקיבוצים הגדולים והחזקים בתנועה הקיבוצית. חברים רבים הצטרפו אליו, ובשנת 1944 התקבלו בני הקיבוץ הראשונים לחברות. כמו כן, בקיבוץ התחנכו הרבה גרעינים של עליית הנוער יוצאי אירופה. חלק מהגרעינים הקימו קיבוצים חדשים: בית הערבה, גשר, הגושרים, החותרים, רביבים, דברת, אייל, קדמה, נחשולים וצאלים. בשנות הפריחה הגיע הקיבוץ ליותר מ-1,000 חברים.

באותן שנים החקלאות שגשגה והתעשייה החלה לפתח את ניצניה. החקלאות כללה גן ירק גדול, גן נוי עם משתלת ורדים ענקית, פלחה, עדר כבשים, כרם ובאותה תקופה נפתח המדגה. ענף עזר שפרח היה אורוות סוסים גדולה שגידלה וטיפחה את הסוסים איתם עבדו. לצורכי החקלאות הענפה היה צורך להעלות מים מהירמוך לשדות שמסביב לאשדות. צינור ענק עם משאבה העלה את המים לבריכות אגירה ומהן זרמו המים באמת מים לשדות של כל הקיבוצים באזור שממזרח לירדן.

בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב, כבשו הסורים את משטרת צמח, קיבוץ מסדה ואת קיבוץ שער הגולן הנמצאים בעמק הירדן. באותה העת תקפו העיראקים את קיבוץ גשר ואת המשטרה וניסו לכבוש את כוכב הירדן. הילדים, הנשים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת פונו לחיפה וליגור. את הפרות במשק הובילו במשאיות לקיבוץ יגור, ובאשדות נשארו שלוש פרות כדי לספק חלב ללוחמים.

נהריים והגבול עם ירדן

לאורך השנים סבלו תושבי אשדות יעקב מהסתננויות בגדר המפרידה בין ישראל לממלכת ירדן. עם חתימה על הסכם השלום עם ממלכת ירדן בשנת 1994 הגבול נרגע. בתקופת מלחמת ״חרבות ברזל״ חלה עליה בכמות ההסתננויות מהגבול הירדני.

בסמוך לאשדות יעקב ממוקמת תחנת הכוח נהריים הנמצאת על גדות נהר הירמוך ונהר הירדן ועל שטח חקלאי שעובד על ידי אשדות יעקב איחוד ונקרא ״האי״ בשל צורתו והנהר המקיף אותו.

לאחר מאמצים פנחס רוטנברג קיבל ביום 21 בספטמבר 1921 זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן. תחנת הכוח ההידרואלקטרית ״נהריים״ החלה להיבנות על ידי כ-600 פועלים בשנת 1927 ביוזמת פנחס רוטנברג ובתמיכת השלטון הבריטי במטרה לספק חשמל לפלשתינה. לאחר אתגרים רבים הוקמה התחנה שהספקה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ביום 9 ביוני 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג. מפעל החשמל נקרא "ירדן א'" ותחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן כשתוכניתו המקורית הייתה להקים 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל.

לאחר מלחמת העולם הראשונה האזור היה בשטחי אמירות עבר הירדן, שהייתה מדינת חסות בריטית על עבר הירדן במסגרת המנדט הבריטי. התחנה פעלה עד שנת 1948 ולצידה הוקם היישוב העברי תל אור, שהיה מקום המגורים של פועלי התחנה.

עם כיבוש המקום על ידי כוחות ירדן בראשית מלחמת העצמאות בשנת 1948 הופסקה פעילותו של המפעל. היישוב תל אור וכן המפעל נבזזו ונהרסו על ידי החיילים הירדנים והעיראקים.

בשנת 1949 במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, ישראל ביקשה שהמפעל בנהריים יישאר בתחומה ויתאפשר לה להפעיל את תחנת הכוח. אמנם במפות שנכללו בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהועברו לאו"ם השטח של ה״אי״ הופיע כחלק משטח ישראל אך תחנת הכוח נשארה בידי הירדנים המפעל לא הופעל כלל ותחנת הכוח נהריים חדלה לפעול. בסוף אוגוסט 1950 נכנס צה"ל לשטח מובלעת נהריים ופינה אותו ממוקשים וחקלאים מקיבוצים סמוכים המשיכו לעבד אדמות בשטחו.

הסכם השלום עם ירדן - בשנת 1994, בהסכם השלום בין ישראל לממלכת ירדן שנחתם על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין והמלך חוסיין, נקבע כי הגבול הבינלאומי ייקבע בזיקה לגבול המנדטורי. לפיכך תושבי אשדות יעקב איחוד נאלצו למסור לירדן את חלק השטח בנהריים שהיה בשליטת ישראל והשטח עליו הוקמה תחנת הכוח נהריים הוגדר כשטח בריבונות ירדנית.

במסגרת הסכם השלום עם ממלכת ירדן הוסכם על ״משטר מיוחד״ לפיו למשך 25 שנה ישראלים יוכלו להמשיך להיכנס לאזור ה״אי״ ולעבד אדמות בשטחו ללא צורך בדרכונים או אשרות, כמו כן חוקי העבירות הפליליות והמכס הירדניים לא יחולו על הישראלים בשטח. לצד זאת, נקבע שההסדר שנרשם בנספח Iב' להסכם השלום, יחודש אוטומטית בתום תקופה של 25 שנים למעט אם אחד הצדדים יתנגד לכך ובהתראה של שנה מראש. לאור זאת בשנת 1994 כלל תושבי וילדי אשדות יעקב איחוד קיבלו תעודות היתר כניסה לשטח החקלאי לטובת עיבוד האדמות ועיסוק בחקלאות.

בשנת 2018 כשנה לפני פקיעת ההסכם, על רקע חילופי השלטון, אי שביעות רצון של ממלכת ירדן מהמגנומטרים בהר הבית ובשל גורמים נוספים, הודיע עבדאללה השני, מלך ירדן, על התנגדות ממלכת ירדן לחידוש ״המשטר המיוחד״ באזור. בשנת 2019 השטח בו ממוקמת תחנת הכוח "מפעל החשמל" הועבר לשליטה ירדנית. בעקבות התנגדות החקלאים והתושבים בשטחים אלה, ביקשה ישראל הארכה של שישה חודשים בהחזרת השטחים, אולם ירדן דחתה את הבקשה. שר החוץ של ירדן הציע כי ירדן תשלם פיצוי כספי לחקלאים הישראלים עבור התוצרת שנשארה בשדות. השטחים עברו ביום 9 בנובמבר 2019 לידי ממלכת ירדן. עם זאת ישראל מפעילה תיאום ביטחוני מול ירדן לכניסת ישראלים, מטיילים ותיירים ללא דרכון אל מעבר הסכרים ותחנת הכוח במפעל החשמל, מעבר לגדר המערכת, אזור המשמש כחיץ בגבול שתי המדינות.

הפילוג באשדות יעקב

ניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית החלו בשנת 1950 באשדות יעקב שהיה היישוב הראשון שהתפלג. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך שנסובה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה. רוב אנשי הקיבוץ השתייכו למפא"י ולקיבוץ הגיעה חברת נוער, שחלק מחבריה השתייכו למפ"ם והיה קיים חשש שחברי קבוצה זו ישפיעו על בני הנוער מבחינה פוליטית.

לאור זאת הוקמה ועדה ציבורית שנקראה ועדת בית הספר אשר הופקדה על גיוס החברים לעבודה החינוכית וההוראה. שבוע לאחר הקמתה התקיים דיון בנוגע לאישור חברות במשק של 45 מועמדי חברות וביניהם מדריכי הנוער שהיו חברים בקבוצה זו. חברותם נדחתה עקב השתייכותם למפ"ם והחשש להיווצרות רוב לתומכיה בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ המאוחד התנגדה לדחיית קבלתם לחברות על רקע זה, וחייבה את אשדות יעקב לקבלם לחברות. התפתח משבר בין תומכי מפא"י לתומכי מפ"ם בקיבוץ, ובין אפריל לאוגוסט 1950 הסתמן תחילת הפילוג.

מועצת הקיבוץ המאוחד התכנסה בפתח תקווה באוגוסט 1950, והחליטה לאשר את חברותם של המועמדים בטענה שאי-קבלתם סותרת את עקרונות הקיבוץ. המועצה אסרה על פילוג המשק, ואף שלחה ועדה לקיבוץ. ואולם, איסורה של המועצה וביקור הוועדה היו לשווא, כיוון שתהליך הפילוג בקיבוץ כבר היה בעיצומו: כך למשל, שתי הקהילות הפוליטיות בקיבוץ החלו להוציא עלונים נפרדים, ובחודש ינואר 1951 הופיע היומן הראשון באשדות עם התוספת "יומן הרוב במשק". באפריל 1951 החלה חלוקה במוסדות החינוך לפי השתייכות למפא"י או למפ"ם. הפילוג גרם לקרע בין משפחות. בספטמבר 1951, עם תחילת שנת הלימודים תשי"ב, נעשתה הפרדה מלאה במערכת החינוך.

בעת פילוג הקיבוץ היו תומכי מפא"י הרוב במשק: כ-246 חברים וחברות, לעומת 231 חברים וחברות תומכי מפ"ם. קבוצת הרוב שתמכה במפא"י נשארה באשדות יעקב, ואילו קבוצת המיעוט שתמכה במפ"ם הקימה קיבוץ נוסף צפונית לאשדות יעקב. אדמות הקיבוץ, המים ומפעל הקיבוץ "אשד", חולקו באופן שווה בין שני הקיבוצים. תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954, כאשר כל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (במיקום בו הוקם אשדות יעקב במקור) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם אחדות העבודה (צפונית אליו), כאשר רק דרך עפר מפרידה בין שני המשקים. כיום שני המשקים שייכים לתק"ם.

ערב הפילוג בקיבוץ המאוחד היה אשדות יעקב אחד מגדולי הקיבוצים בתנועה הקיבוצית. בפילוג היה בו רוב לאנשי מפא"י, בשנת 1951 הוקם קיבוץ אשדות יעקב איחוד ובשנת 1953 פרשו ממנו אנשי מפ"ם והקימו מצפון לו את אשדות יעקב מאוחד, בעוד הקיבוץ הוותיק הצטרף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ונקרא מאז אשדות יעקב איחוד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אשדות יעקב בוויקישיתוף

• אשדות יעקב בשנת 1938, סרטון באתר יוטיוב
• אשדות יעקב (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית