הארד בופ
| מקורות סגנוניים | בי בופ, רית'ם אנד בלוז, בלוז, גוספל |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | שנות ה-50 של המאה ה-20 בארצות הברית |
| מוצא |
ארצות הברית  |
| כלים | קונטרבס, מערכת תופים,פסנתר, סקסופון, טרומבון, חצוצרה. |
| פופולריות מיינסטרים | שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 |
  | |
הארד בופ (באנגלית: Hard bop) הוא תת-סגנון בג'אז שהתפתח מהבי-בופ. הוא מושפע מרית'ם אנד בלוז, בלוז (בעיקר בשימוש בסקסופון ובפסנתר), וממוזיקת גוספל.
בהארד-בופ קיים שימוש רב יותר בקונטרבס מאשר בבי-בופ, בין היתר בשל שימוש רב שעשו בו חלק מהמוזיקאים הבולטים בסוגה, כמו צ'ארלס מינגוס וריי בראון; אך גם בשל הניסיון ליצור סגנון נגיש יותר לקהל שאינו מכיר או מחבב בי-בופ.
לדברי היסטוריון המוזיקה דייוויד ה. רוזנטל[1], סגנון זה משקף דור של מוזיקאים אפרו-אמריקאים שגדלו בתקופה שבה בי-בופ ורית'ם אנד בלוז היו הסגנונות הנפוצים במוזיקה, ומוזיקאים כמו טאד דמרון עבדו בשניהם. השימוש במונח החל באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20.
בין המוזיקאים הבולטים בסגנון זה:
- ארט בלייקי ושליחי הג'אז
- ג'ון קולטריין
- מקס רואץ'
- קליפורד בראון
- הוראס סילבר
- סאני רולינס
- בני גולסון
- דקסטר גורדון
- פרדי האברד
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר העוסק בהארד בופ (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rosenthal, David H. (1992),Hard Bop: Jazz and Black Music 1955-1965, New York: Oxford Univ.
