היסטוריה של ונצואלה

5 ביולי 1811, ציור של חואן לוורה (Juan Lovera), 1811.

ההיסטוריה של ונצואלה מתחילה באכלוסה של הטריטוריה בהגירה הפרהיסטורית ליבשת אמריקה. ההיסטוריה הכתובה של ונצואלה ראשיתה בהגעתם של ראשוני הספרדים בסוף המאה ה-15. ונצואלה הפכה לישות מדינית ב-1777 עם יסוד הקפיטניה הכללית ונצואלה (Capitanía General de Venezuela), שהיוותה את המשכה של הקולוניה של האימפריה הספרדית שנוסדה ב-1527.

ונצואלה הייתה בין המדינות הראשונות באמריקה הלטינית שהכריזו על עצמאותן, כבר ב-1811; אם כי רק ב-1821 היא השתחררה סופית מהשלטון הספרדי בתור חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה.

ב-1830 היא הפכה למדינה עצמאית, ועד אמצע המאה ה-20 היא סבלה מאי יציבות של דיקטטורים מצד אחד, וקאודיז'וס מהצד השני.

מאז 1958 היא נהנתה ממספר תקופות של שלטון דמוקרטי.

משברים כלכליים בשנות ה-1980, ה-1990, ובעיקר ה-2010; הובילו למשברים פוליטיים, למהומות הקרקאסו (Caracazo) ב-1989, שני ניסיונות הפיכה ב-1992, והדחת הנשיא קארלוס אנדרס פרס (Carlos Andrés Pérez) ב-1993 בשל מעילה. חוסר יציבות זו הובילה לבחירתו של הוגו צ'אווס לנשיא ב-1998, ולהמהפכה הבוליברית - שורה של שינויים רדיקליים בחוקה, בכלכלה, בפוליטיקה, ובשם המדינה שהפכה לרפובליקה הבוליברית ונצואלה.

עם פטירתו של צ'אבס ב-2013 החליף אותו ניקולאס מאדורו שבמהלך תקופת שלטונו ונצואלה התדרדרה לקריסה כלכלית חסרת תקדים, מיליוני תושבים היגרו ממנה, והשלטון נשאר דמוקרטי רק למראית עין.

התקופה הפרה-קולומביאנית

מקובל שהאדם הגיע לטריטוריה בה שוכנת כיום ונצואלה לפני כ-30,000 שנה, מאגן האמזונאס, הים הקריבי, והאנדים.

התקופה הפרה קולומביאנית מתחלקת לשלוש:

• הפלאו-אינדיאנית 30000 לפנה"ס - 5000 לפנה"ס. תקופת האבן במהלך עידן הקרח.
• המצו-אינדיאנית 5000 לפנה"ס - 1000 לפנה"ס. סוף עידן הקרח, והמעבר מקבוצות ציידים נוודים לשבטים מאורגנים.
• הנאו-אינדיאנית 1000 לפנה"ס - 1500 לספירה (עם גילוי אמריקה). ההתיישבות החקלאית והתפתחות הציוויליזציות הגדולות.

כפר של שבא ארוואק (Arawak), 1860.דוגמה להתיישבות אינדיאנית במהלך ולאחר הכיבוש הספרדי

צ'ורואטה (Churuata) - התיישבות קדומה בתקופה הפרה-קולומביאנית

היישובים הראשונים והתקופה המצו-אינדיאנית

קבוצות של נוודים המגיעות בתקופת הפליסטוקן לוונצואלה, כנראה מהצפון, מתיישבים בחלק הצפוני של החוף. טאיימה טאיימה (Taima-Taima), מואקו (Muaco) וחובו (Jobo) הם חלק מהמקומות בהם נמצאו שרידים שלהם. התיישבות זו ראשיתה בסביבות 13,000 לפנה"ס. תושבי אזור פלקון גרו בתוך פאונה שכללה מגתריום, גליפטודון, וטוקסודון. הפאונה בתקופות הפרהיסטוריות הייתה מורכבת בחלקה מטפירים, בעלי ניבי חרב, וארמדילי ענק.

הארכאולוגים מתארכים את התקופה ההמצו-אינדיאנית החל מ-7000-5000 לפנה"ס וכלה ב-1000 לפנה"ס. בתקופה זו קבוצות הציידים עוברים למבנים של שבטים מאורגנים יותר.

התקופה הנאו-אינדיאנית

ההתפתחות שהחלה בסביבות 1000 לפנה"ס באזורים שונים, מוכרת כתקופה האינדיאנית, וראשיתה בהתפתחות החקלאות.

האוכלוסייה הגיע לכמיליון בסוף התקופה, עם הגעת הספרדים. העמים העיקריים היו הצ'יבצ'אס (chibchas) באנדים (בוונצואלה) ובחוף הקריבי, האראוואקוס (arawakos) בחופים הדרום-מזרחיים, והוואיואו/גואחירוס (wayúu/guajiros).

הטריטוריה של ונצואלה של היום הייתה אז מאוד מגוונת מבחינה לשונית, ודיברו בשפות שחלקן היו קשורות זו לזו לשונית, וחלקן ייחודיות. האזורים המזרחיים, גווייאנה, חלק מסוליה והמישורים (llanos) בלב הארץ היו מיושבים בשבטים קריביים מאגן האמזונאס שבברזיל, אף על פי שבעקבות מלחמות טריטוריאליות עברו לחוף הצפון מערבי של דרום אמריקה. האראוואקוס (arawakos) שהגיעו ממעלה האמזונאס במערב, ישבו באמסונאס, בחלקים נרחבים במערב. הוואראוס (waraos) שכהו בשפך האורינוקו. הטימוטו-קוויקאס (timoto-cuicas) באנדים של ונצואלה, והינומאניס (yanomanis) ביערות האמאזונאס.

במהלך הזמן החלו לחדור קבוצות המזוהות כצ'יביצ'אס (chibichas) מקולומביה של היום, לאזור האנדים. מגיעות קבוצות של קוקטיוס (coquetios) מפרגואנה (Paraguana) שבפלקון וקבוצות אחרות שמאכלסות את אגן האורינוקו ומקומות נוספים. כשהגיעו הספרדים כבר דיברו בשלל שפות ממשפחות ומקורות שונים.

הילידים השתמשו בטכנולוגיות בסיסיות למגורים, טרסות חקלאיות, סכרים, תעלות השקיה ועוד. הם התיישבו באופן ארעי כנוודים ובאופן קבוע כחקלאים, גידלו תירס תוך פיתוח פתרונות השקיה ומניעת שיטפונות, צדו טפירים ופרות ים, אספו חלזונות ים, ודגו תוך שימוש בסירות מגזעי עצים.

לא הייתה להם היכולת להביא חומרים ממקומות מרוחקים, ולכן פתרונות הדיור הותאמו למה שהיה מצוי במקום: בתי אבן בהרים, בתים על כלונסאות על גדות אגמים, ענפי דקלים במישורים וכו'.

סחר חליפין שימש להחלפת תוצרת חקלאית מאזורים שונים.

שבט הקריניה (Kariña) גידלו כותנה, יוקה, עצי פרי וטבק. יצרו כלי קרמיקה וסלי קש, והכינו תכשיטים מכסף, זהב, פנינים, ושריוני צבים.

הביגוד הותאם לגידולים ולצמחייה בכל אזור - מהם הפיקו סיבים, ולצרכים בהתאם לאקלים.

החיים בכל קבוצה היו קהילתיים, בישלו ואכלו, ועבדו וצדו ביחד. עם זאת, פרצו מלחמות בין השבטים, ויש עדויות לקרבות בהן השתתפו עד 40,000 איש בין הקאטוצ'ס (catuches) והטקס (teques).

באזור אחר, שבט הווראו (Warao) נמלט מנחלת אבותיו בקריביים לדלתה של האורינוקו. הארגון החברתי השתנה בהתאם לאזור, והיו גם שבטים עם ארגון היררכי, לצד שבטים עם ארגון שוויוני בו רק לשמאן היה מעמד בכיר.

התקופה הקולוניאלית

המסעות הראשונים וממשלי קומאנה (Cumaná) וקוקיווקואה (Coquivacoa)

מסעו השלישי של קולומבוס.

ונצואלה התגלתה לראשונה לעיני האירופאים באוגוסט 1498, כשקולומבוס, במסעו השלישי, הפליג סמוך לשפך האורינוקו, ומטרינידד עד חצי האי גואחירה (Península de La Guajira) בין ונצואלה לקולומביה. עד אז הוא הגיע רק לאיים שבים הקריבי ולא ליבשת עצמה.

על פי המסופר, קולומבוס כינה את ונצואלה "ארץ החן" (Tierra de Gracia), ודימה אותה לגן העדן בשל נהרותיה, צמחייתה, ועושרה.

המסעות הבאים, של אלונסו דה אוחדה (Alonso de Ojeda), דיאגו דה לפה (Diego de Lepe), כריסטובל גרה ( Cristóbal Guerra) ואלונסו ניניו (Alonso Niño) בשנים 1499–1502 מובילים לחלוקתה את ונצואלה לשני ממשלים:

• משפך האורינוקו עד ללצ'ריה (Lechería) באנסואטגי- ממשל קומנה (Cumaná).
• מלצ'ריה עד חצי האי גואחירה- ממשל ונצואלה או קוקיווקואה (Coquivacoa)

מקור השם ונצואלה

למסע של אוחדה ב-1499 הצטרף אמריגו וספוצי, שהבתים על כלונסאות על גדות שפך אגם מרקאיבו למפרץ ונצואלה הזכירו לו את ונציה, והוא טבע את השם ונציה הקטנה (Veneziola באיטלקית, Venezuela בספרדית). לימים, בשנת 1528, כשקרלוס החמישי ימנה את משפחת וולסר למושלים בטריטוריה בה בקירוב שוכנת כיום ונצואלה, הוא ישתמש בשם ונצואלה, שבמקור התייחס רק לכפר האינדיאני.

בית כלונסאות הדומה לזה שאמריגו וספוצי ראה

גרסה חלופית ופחות מקובלת של גאוגרף מהמאה ה-16 היא שמקור השם בשפות הילידיות ופירושו "מים גדולים".

לאחר שהפכה למדינה עצמאית, שמה השתנה מספר פעמים:

• 1830 - 1856 Estado de Venezuela (מדינת ונצואלה)
• 1856 - 1864 República de Venezuela (רפובליקת ונצואלה)
• 1864 - 1953 Estados Unidos de Venezuela (המדינות המאוחדות (ארצות הברית) של ונצואלה)
• 1953 - 1999 República de Venezuela (רפובליקת ונצואלה)
• 1999 República Bolivariana de Venezuela (הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה)

המאה ה-16

במחצית הראשונה של המאה ה-16 מוקמת העיר הראשונה נואווה קאדיס (Nueva Cádiz) באי קובאגואה (Cubagua), והמקום שימש מרכז להפקת פנינים ולסחר בעבדים, וכן למסעות לתוך היבשת.

עם הריסתה באסון טבע ב-1541, המרכז עובר לאי מרגריטה), שהספרדים שיעבדו את אוכלוסייתו הילידית וגרמו להשמדתה לצורך הפקת פנינים.

עד אמצע המאה, האוכלוסייה האירופאית מגיעה לכ-2,000 איש.

במהלך המאות ה-16 וה-17, המשנים למלך בתת ממלכת פרו ובתת ממלכת ספרד החדשה (מקסיקו) מתעניינים יותר במכרות הזהב המקומיים ולא בכלכלתה החקלאית של ונצואלה, והיא מוזנחת על ידיהם.

הממשל הגרמני בוונצואלה: תקופת משפחת וולסר (Welser)

פיליפ פון הוטן (Philipp von Hutten)- מנהיג משפחת וולסר שנהרג

קארלוס הראשון מלך ספרד העניק למשפחת הבנקאים וולסר מאאוגסבורג, גרמניה את הזיכיון על ונצואלה בתמורה לעזרתם הכספית, והתנה זאת בפיתוח האזור וישובו במהגרים, אך הם בחרו להשקיע את מאמציהם בחיפוש אל דוראדו ובשיעבוד האינדיאנים.

המושל הראשון של הפרובינציה ונצואלה היה חואן מרטין דה אמפואס (Juan Martín de Ampués) בשנים 1527–1529. יורשו בתפקיד\ אמברוסיו אלפינחר (Ambrosio Alfinger בספרדית, Ambrose von Alfinger בגרמנית), יסד את מרקאיבו ב-1529 לאחר שכבש את האזור מידי האינדיאנים.

בשנים 1529–1538 בני משפחת וולסר מייצאים מעל אלף עבדים אינדיאנים, אף על פי שהמלך אסר על העבדות. הדבר גורם בין היתר לנטישתה של קורו שהם היו אמורים לעמוד בראשה ובמקום זאת ניצלו את תושביה. לבסוף, בינואר 1545, המושל חואן דה קרווחאל (Juan de Carvajal) מעביר את תושבי קורו ומייסד את אל טוקויו (El Tocuyo) באזור שאדמותיו טובות יותר לחקלאות ואקלימו נוח.

פעולה זו מובילה לעימות אלים בין אנשיו של קרווחאל לנאמנים למשפחת וולסר שאחדים מהם נהרגים. קרווחאל נשפט והוצא להורג בשל כך, אבל שלטונה של משפחת וולסר בוונצואלה הסתיים.

המחצית השנייה של המאה ה-16

תום שלטונו של קרל החמישי בספרד, הוביל לאובדן זכויותיהם של הגרמנים בוונצואלה.

ב-1561 מגיע לוונצואלה לופה דה אגירה (Lope de Aguirre), הרפתקן שבמהלך חיפושיו אחר אל-דורדו מרד בספרד. הוא כובש את האי מרגריטה, מפליג משם לבורבורטה (Borburata) שבמדינת קראבובו (Carabobo), ומשם דרך ולנסיה לברקיסימטו; שם הוא נרצח בידי הנאמנים לו, לאחר שהטיל אימה על כל סביבותיו.

במהלך המאה ה-16 נוסדות ערים רבות:

• קורו (Coro)
• מרקאיבו (Maracaibo)
• ברקיסימטו (Barquisimeto)
• מרידה (Mérida)
• טרוחיו (Trujillo)
• אל טוקויו (El Tocuyo)
• ולנסיה (Valencia)
• בארינאס (Barinas)
• קראקס (Caracas)
• קומנה (Cumaná)
• קרורה (Carora)
• לה אסונסיון (La Asunción)
• סן תומה (San Tomé) - כיום סיודד בוליבר (Ciudad Bolívar)

שודדי ים בריטים, צרפתים ואף הולנדים תוקפים את ערי החוף במשך כמאתיים שנה. בין השודדים ניתן למצוא את ג'ון הוקינז ופרנסיס דרייק שעוסקים גם בסחר עבדים.

בסוף המאה ה-16 השלטון הקולוניאלי מתייצב, כולל מוסדות כמו הקבילדו (מועצת העיר), הכנסייה, והמשטר הכלכלי הפיאודלי בו בעלי אחוזות ספרדים העסיקו והעבידו אינדיאנים.

בשנת 1576 המושל קבע את מקומו בקראקס בשל אקלימה הנוח והיותה מוגנת מהפיראטים שתקפו את ערי החוף, ובהמשך עוברים לשם הבישוף של ונצואלה ובעלי תפקידים אחרים; וכך היא הופכת לבירה.

המסחר בחיטה פורח, וכך הבקר, כריית זהב, עיבוד עורות; ובמקביל מייבאים עבדים לחקלאות ולעבודות הבית.

פרובינציית ונצואלה 1528

במהלך הכיבוש והקולוניזציה של הטריטוריה, נוצרו בה מספר ממשלים או פרובינציות, שלא התקיימו זמן רב.

הפרובינציות היו אמורות להיות כפופות לממשל המרכזי שתוכנן לקום בסנטו דומינגו . , אולם משגוף זה לא קם - החליף אותו הממשל שקם בבוגוטה (כיום- קולומביה); בהתחלה כחלק מתת ממלכת ספרד החדשה (Virreinato de la Nueva España), ובהמשך - תת ממלכת גרנדה החדשה (Virreinato de la Nueva Granada).

המאה ה-17

מפה של ונצואלה, 1635.

במהלך המאה ה-17, הקקאו הפך למוצר היצוא העיקרי, ולצידו קנה הסוכר, הטבק, המלח, והעורות. בשל הגידול באוכלוסייה, גידול החיטה כולו משמש לתצרוכת מקומית.

החל מ-1618 מוקמים כפרי אינדיאנים שנועדו לאפשר שליטה טובה יותר בילידים, העבדתם, והמרתם לנוצרים; כל זאת בעצה אחת עם מלך ספרד, הבישוף, והמושל.

בערי החוף מוקמים מבצרים כדי להתגונן מפני שודדי הים, ורובם קיימים עד היום.

ב-1632 נפתח מכרה הזהב הראשון בז'אראקוי (Yaracuy), בו הועסקו עבדים אינדיאנים מקומיים, ולאחר מכן עבדים מאפריקה.

ב-1637, הבישוף עובר מקורו (Coro), בה שכן מאז 1530, לקרקאס; והחל מאמצע המאה, המסדרים השונים - כמו הישועים והפרנציסקנים, מנצרים את הילידים ופועלים בקרבם.

רעידת האדמה בקרקאס ביוני 1641 הורס את העיר וסביבותיה.

פרצו מספר מגפות של כולרה, חצבת, שפעת ודבר, שאחת הקשות ביניהן התרחשה ב-1657

מוסד האנקומיינדה ממשיך לפעול בקרב האינדיאנים, אבל נעלם באופן הדרגתי עד 1780.

המאה ה-18

ב-1728, הסופר בן גרנדה החדשה חוסה דה אוויידו אי בניוס (José de Oviedo y Baños, בוגוטה 1671 - קרקאס 1738) כותב את ה-"היסטוריה של הכיבוש והיישוב של הפרובינציה של ונצואלה" (Historia de la Conquista y Población de la Provincia de Venezuela) שעד היום נחשב ליצירה קלאסית על ההיסטוריה של ונצואלה.

מצודת סן דייגו דה אלקלה ( San Diego de Alcalá) שהוקמה בשנים 1734-1747.

באמצע המאה ה-18 נוסדות ערים כמו אנגוסטורה (Angostura' 1764) על גדות האורינוקו, וסן פרננדו דה אפורה (San Fernando de Apure 1788) ואחרות ממשיכות להתפתח.

ב-1766 הישועים מגורשים מהמושבות הספרדיות ביבשת אמריקה בהוראת המלך.

ב-1777 הפרובינציות השונות מאוחדות תחת ממשל מרכזי (Gobernación de Venezuela) שיהפוך בהמשך לקפיטניה הכללית של ונצואלה ( Capitanía General de Venezuela), זו שתהפוך בבוא העת למדינה עצמאית. בית המשפט הגבוה שמוקם בקרקאס בסוף המאה (Real Audiencia de Caracas) מחליף את זה שבסנטו דומינגו (Audiencia de Santo Domingo)

החברה המלכותית מגיפוסקואה

החברה המלכותית מגיפוסקואה.

ב-1728 מתחילה לפעול "החברה המלכותית מגיפוסקואה" (.Real Cmpañía Guipuzcoana או Compañía de Caracas) שנוסדה בידי בסקים ומקבלת מספרד מונופול בתחום יצוא הקקאו ויבוא היין, החיטה, הבדים, והברזל.

מצב זה פגע ביצרנים ובצרכנים המקומיים, והוביל להתמרמרות כלפי התנהלותה של החברה. עם זאת, החברה משקיעה ומפתחת את התשתיות התומכות במסחר הבינלאומי ובכך תורמות למשק המקומי, והדברים אמורים בעיקר לגבי הנמלים המקומיים בפוארטו קבז'ו (Puerto Cabello), מרקאיבו, קורו, ולה גוואירה (La Guaira).

הביקורות והבדיקות למניעת הברחות שהחברה ערכה בנמלים הובילו להתקוממויות, כמו זו שבסן פליפה ב-1735; אך המשמעותית ביותר הייתה ההתקוממות העממית שהחלה ב-1748 בברלוונטו (Llanura de Barlovento), התפשטה עד לקרקאס, ונמשכה עד 1752, אבל נכשלה בשל העדר תמיכה מצד האליטות שהיו נאמנות לכתר הספרדי.

במהלך שנות ה-70 של המאה, מופסקת פעילותה של החברה מגיפוסקואה, והסחר הופך לחופשי.

הקפיטניה הכללית ונצואלה (Capitanía General de Venezuela)

הפרובינציות הבאות אוחדו לקפיטניה בשנת 1777:

• פרובינציית ונצואלה (Provincia de Venezuela)- נוסדה ב-1527. מוכרת גם בתור פרובינציית קרקאס. עד 1718 הייתה כפופה לסנטו דומינגו, ואז הפכה לחלק מתת ממלכת גרנדה החדשה בידי בית בורבון שעלה לשלטון בספרד, עד ל-1742.
• פרובינציית טרינידד (Provincia de Trinidad)- נוסדה ב-1532. ב-1797 נכבשה בידי הבריטים, ובהסכם אמיינס (Amiens) ספרד הכירה בכך.
• פרובינציית אנדלוסיה החדשה (Provincia de Nueva Andalucía)- נוסדה ב-1568. עד 1749 הייתה כפופה לסנטו דומינגו, ולאחר מכן לתת ממלכת גרנדה החדשה.
• פרובינציית מרגריטה (Provincia de Margarita)- נוסדה ב-1525, וב-1600 הוכפפה ישירות לכתר הספרדי.
• פרובינציית גואיינה (Provincia de Guayana)- נוסדה ב-1591. מוכרת גם כפרובינציית אנגוסטורה (Angostura).
• פרובינציית מרקאיבו (Provincia de Maracaibo)- נוסדה ב-1740 מאיחודן של הפרובינציות של לה גריטה ומרידה.

ב-8 בספטמבר 1777 נוסדה קפיטניית ונצואלה בפקודת קרלוס השלישי, מלך ספרד; ובירתה - קרקאס.

הקפטניה שלטה בהיבטים השונים של הפרובינציות שהרכיבו אותה - צבא, כלכלה, פוליטיקה וכו'; אך מבחינה משפטית היא המשיכה להיות כפופה לסנטו דומינגו; והמושלים שלה התמנו ישירות בידי מלך ספרד.

הממשל המרכזי בקרקאס, בה שכן המושל, הכפיף את הפרובינציות השונות למרותו; אף על פי שהיו להם ממשלים מקומיים.

הכלכלה של הקפיטניה מתבססת על יצוא עורות, חיטה, טבק, ובעיקר קקאו - שמוביל להתעשרותם של הקריאולים במהלך המאות ה-17 וה-18.

התפתחות מערכת החינוך התקופה הקולוניאלית

האימפריה הספרדית הזניחה והגבילה את קידום החינוך בקולוניות. ונצואלה שסבלה ממיתון לאחר דעיכת הפקת הפנינים במרה ה-17, לא העניקה שום חינוך לבני הילידים.

ב-1721 נוסדה האוניברסיטה הראשונה בוונצואלה , כמאתיים שנה לאחר פרו ומקסיקו, ובאופן מפתיע היא הפכה למעצמה אינטלקטואלית בה למדו מדעי הרוח, לטינית, הנדסה, וב-1763 לורנסו קמפינס אי בז'סטר (Lorenzo Campins y Ballester) יסד את הקתדרה לרפואה. בין בוגריה נמנה אנדרס בז'ו (Andrés Bello) שנחשב לגדול אנשי האשכולות באמריקה הלטינית.

ב-1760 המושל של פרובינציית ונצואלה מאפשר לקולונל ניקולאס דה קאסטרו (Nicolás de Castro) לייסד מוסד אקדמי שיכשיר מהנדסים צבאיים.

ב-1761 נוסדה אקדמיה צבאית למדעים בידי מנואל סנטוריון (Manuel Centurión).

בצ'קאו (Chacao) ממזרח לקרקאס שגשג בית הספר למוזיקה שנוסד בידי חוסה אנחל לאמאס (José Ángel Lamas).

ההתפתחות הפוליטית והכלכלית בסוף המאה ה-18

הכח הצבאי הספרדי הוא קטן מאוד ביחס לאוכלוסייה. ב-1777 יש באופן תאורטי 12,000 חיילים בוונצואלה, בשעה שהאוכלוסייה מנתה 800,000 איש. כך, ב-1797, הכוחות הבריטיים של הגנרל אברקומבי (Abercromby) כובשים בקלות את איי טרינידד וטובגו: המושל צ'אקון (José María Chacón y Sánchez de Soto) מצליח לגייס בקושי 500 חיילים ללא ציוד מתאים, מול צי בריטי של 59 ספינות ו-6,750 חיילי רגלים.

אלכסנדר פון הומבולדט (Alexander von Humboldt) דיווח שבתחילת המאה ה-19 ונצואלה יבאה מוצרים בהיקף גדול ש-80% מהם הגיעו מאירופה, בשעה שלמוצרים מקומיים רבים לא היה ביקוש אפילו בשוק המקומי.

עצמאות ונצואלה

הגורמים לעצמאות

פרננדו השביעי מלך ספרד (ציור של פרנסיסקו גויה).

לרעיונות והלכי הרוח שהובילו למהפכה הצרפתית כנראה היה משקל משמעותי.

לאורך המאה ה-18, ספרד וצרפת נשלטו בידי בית בורבון, דבר שיצר זיקה משפחתית בין בתי המלוכה, והתקיים ביניהם שיתוף פעולה רחב במישורים רבים, סטודנטים ספרדים למדו בצרפת וחשפו לרעיונות שהובילו למהפכה, והביאו אותן לאוניברסיטאות בספרד ולחוגי האינטלקטואלים הקריאוליים באמריקה הלטינית.

שיתוף פעולה זה נמשך גם לאחר הדחת לואי ה-16 והפיכתה של צרפת לרפובליקה, והסתיים כיבוש צרפת בידי נפוליאון בונפרטה, הדחת פרננדו השביעי (לא לפני שהצרפתים אילצו את אביו קרלוס הרביעי לוותר על הכתר למענו) והמלכת אחיו של נפוליאון - ז'וזף במקומו ב-1808.

הקריאולים במושבות שביסודו של דבר היו קתולים הנאמנים לכתר הספרדי, לא קיבלו את סמכותו של ז'וזף נפוליאון; ומנגד מצאו בכך אמתלה להקים חונטות מקומיות שייצגו את האינטרסים של הכתר, בדומה לחונטה שהוקמה בספרד ושלא קיבלו את סמכותה (בתואנה שסמכותה מצטמצמת לספרד עצמה בחצי האי האיברי).

בנוסף, עצמאותן של ארצות הברית (1776) מבריטניה והאיטי (1804) מצרפת שימשו מודל עבור מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית.

לכל זאת יש להוסיף שלא פעם המושבות עניינו את ספרד רק לצורך ניצולן הכלכלי, הן היו רחוקות מאוד במונחי התחבורה של הימים ההם, ולאחר קרב טרפלגר והשמדת הארמדה הספרדית, נותק כמעט לחלוטין הקשר ביניהם. כל זה יצר ניכור, וגרם למושבות לקחת לידיהן את ניהולן.

ניסיונות התקוממות ראשונים

פרנסיסקו דה מירנדה (ציור של טוואר אי טוואר Tovar y Tovar).

מספר התקוממויות קטנות בהיקפן נערכו מול השלטון הספרדי. אחת מהן בידי העבד המשוחרר חוסה לאונרדו צ'ירינו (José Leonardo Chirino) בקורו.

אחרת המכונה "הקשר של גואל ואספנייה (La Conspiración de Gual y España) בלה גוואירה בידי הקריאולים מנואל גואל (Manuel Gual) וחוסה מריה אספנייה (José María España) והספרדי חואן באוטיסטה פיקורנל (Juan Bautista Picornell) שהושפעו מהרעיונות של המהפכה הצרפתית; שהסתיימה בתלייתם של ראשיה בכיכר המרכזית של קרקאס, ובמאסרם של האחרים בשנת 1799.

פרנסיסקו דה מירנדה (Francisco de Miranda) המוכר כמבשר שחרור המושבות הספרדיות, ניסה פעמיים ב-1806 לפלוש לקורו מהאיטי, בתמיכת הבריטים. שני הניסיונות נכשלו כישלון חרוץ בשל התנגדות הכנסייה, וחוסר שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה המקומית.

עצמאות ונצואלה

הרפובליקה הראשונה

ב-19 באפריל 1810, המושל ויסנטה אמפראן (Vicente Emparan) הודח בידי הקבילדו של קרקאס, שמינה במקומו את החונטה העליונה (Junta Suprema de Caracas) שמנתה 23 חברים, ושלטה עד 2 במרץ 1811, משקם הקונגרס הלאומי הראשון של ונצואלה (Primer Congreso Nacional de Venezuela) . הקוגרס מינה טריומווירט שכלל את כריסטובל מנדוסה (Cristóbal Mendoza), חואן אסקלונה (Juan Escalona) ובלטסאר פאדרון (Baltasar Padrón)הלניהול ענייני המדינה.

הכרזת העצמאות של ונצואלה, ציור של חואן לוורה (Juan Lovera) משנת 1838

בין 5 ביולי ל-7 ביולי 1811 הוכרזה ואושרה עצמאותה של קונפדרציית ונצואלה האמריקאית (Confederación Americana de Venezuela) בידי נציגי 7 מתוך 10 הפרובינציות של הקפיטניה , ובכך הייתה למושבה הספרדית הראשונה שהכריזה על עצמאותה.

המלוכנים הנאמנים לכתר פתחו במתקפות נגד בסיוע כוחות מפוארטו קבז'ו וממרקאיבו (שנשארה נאמנה לכתר) והשתלטו על קרקאס, ולנסיה ולוס טקס (Los Teques). הקונגרס מצידו הכריז על ולנסיה כעל בירת הרפובליקה, בתור הצהרת מחויבות לשחרורה.

בפיקודו של הגנרל דומינגו דה מונטה ורדה (Domingo de Monteverde) שהגיע מספרד, הרפובליקה נופלת בידי המלוכנים.

ב-25 ביולי 1812, פרנסיסקו דה מירנדה, מפקד צבא הרפובליקה, נכנע בסן מתאו (San Mateo); וסימון בוליבר ועוד אנשי צבא הסגירו אותו למונטוורדה בתמורה לכך שיוכלו לצאת מוונצואלה.

סימון בוליבר

הרפובליקה השנייה

בוליבר הגיע לקרטחנה שב"פרובינציות המאוחדות של גרנדה החדשה" (Provincias Unidas de la Nueva Granada) , הצטרף לצבאה, הקים כח שבראשו הועמדו הוא וחוסה פליקס ריבאס (José Félix Ribas), חצה את הגבול לוונצואלה דרך האנדים הוונצואלים, ובכך פתח ב"מערכה הנערצת" (Campaña Admirable) שהובילה לשחרור מערב ונצואלה והקמת הרפובליקה השנייה.

חוסה פליקס ריבאס (José Félix Ribas)

בטרוחיז'ו הוא פרסם את צו המלחמה עד למוות (Decreto de Guerra a Muerte) שלפיו מי שלא ישתתף במלחמה לעצמאות ונצואלה - דינו מוות.

במקביל להצלחותיו של בוליבר במערב, במזרח פלש כח בפיקודם של סנטיאגו מאריניו (Santiago Mariño) ומנואל פיאר (Manuel Piar) מקוראסאו.

מונטוורדה נמלט לפוארטו קבז'ו, וב-6 באוגוסט 1813 בוליבר יסד את הרפובליקה השנייה לאחר ששחרר את קרקאס, כשהיא מחולקת לחלק מערבי בראשותו וחלק מזרחי בראשות מאריניו.

בינתיים, בז'אנוס (llanos, המישורים בלב ונצואלה) קם קאודיז'ו יליד ספרד בשם חוסה תומאס בווס (José Tomás Boves) שנשאר נאמן למלוכנים, והנהיג תנועה עממית נגד הפטריוטים, שהסתיימה בנפילתה של הרפובליקה השנייה; לאחר שהביס את הצבא המאוחד של בוליבר ומריאנו, בוליבר נמלט חזרה לגרנדה החדשה (קולומביה).

הרפובליקה השלישית

בוליבר ניסה לגייס תמיכה ומשאבים כדי לשחזר את "המערכה הנערצת", אבל נכשל בכך. הוא עבר לג'מאיקה בתקווה לקבל עזרה מהבריטים, ומשם להאיטי בה הוא פגש בשאר מנהיגי הפטריוטים, ובמרץ 1816 הפליג כח צבאי לוונצואלה.

הכח נחת בהתחלה באי מרגריטה, ומשם המשיך ליבשת. שחרורה של ונצואלה התנהל במקביל במספר חזיתות ונטלו בו חלק גם שכירי חרב בריטיים, כאשר על ההצלחה בהקמת הרפובליקה השלישית מעיבים מאבקי כח אישיים בין הגנרלים, ובעיקר בין סימון בוליבר לבין מנואל פיאר (Manuel Piar) שהוצא להורג בפקודת בוליבר ב-16 באוקטובר 1816, שהשליט בכך את מרותו והפך אותו לנשיא.

ב-1819 הוקם הקונגרס העליון של הרפובליקה (Supremo Congreso de la República) באנגוסטורה .

הצלחתו של פיאר בגואיינה שבמזרח מסמלת את ראשיתה של הרפובליקה השלישית, שהתקיימה עד להקמתה של קולומביה הגדולה (Gran Colombia).

קולומביה הגדולה

ב-1819 נחתם הסכם בין הקונגרס הוונצואלי באנגוסטורה והקונגרס הקולומביאני בקוקוטה (Congreso de Cúcuta) על הקמתה של רפובליקת קולומביה (República de Colombia), שמוכרת כיום בתור קולומביה הגדולה (Gran Colombia), ושמאוחר יותר הצטרפו אליה פנמה (1821) וקיטו וגואיאקיל (1822).

ב-25 בנובמבר ו-26 בנובמבר 1820 נחתם בטרוחיז'ו הסכם הפסקת אש לשישה חודשים בין קולומביה הגדולה לספרד, שהותיר בידי המלוכנים את הפרובינציות הצפון מערביות של ונצואלה.

ב-24 ביוני 1821 נערך קרב קראבובו (Batalla de Carabobo) שהסתיימה בניצחונו של בוליבר על הגנרל הספרדי מיגל דה לה טורה (Miguel de la Torre), וב-24 ביולי 1823 קולומביה הגדולה ניצחה את הצי הספרדי בקרב באגם מרקאיבו (ובהמשך שחררה את מרקאיבו עצמה מידי המלוכנים) ובכך יצבה קולומביה הגדולה את שלטונה על הטריטוריה כולה.

הקונגרס המאוחד שכן בקוקוטה ופרסם באוגוסט 1821 את חוקת קוקוטה. בוליבר נבחר לנשיא, ולסגנו נבחר פרנסיסקו דה פאולה סנטנדר (Francisco de Paula Santander), אולם הוא שב להילחם במלוכנים, השתתף בשחרור פרו, והוביל לשחרור בוליביה .

הרפובליקה המאוחדת החליטה על ביטול העבדות, אם כי בפועל היא נמשכה עד לתקופת שלטונם של האחים מונאגאס בשנות ה-1850.

נוצר קרע בין תומכי בולבר הריכוזיים (שלטון מרכזי חזק) לתומכי סנטנדר הפדרליים (אוטונומיה רחבה לפרובינציות).

ב-1826 קמה בוולנסיה תנועה שדרשה להיפרד מקולומביה. בוליבר שמינה את עצמו לדיקטטור ניסה למנוע זאת, אך לבסוף זה קרה בנובמבר 1829. במהלך 1830 פעל בוולנסיה, הבירה הזמנית, הקונגרס של ונצואלה, שפרסם חוקה חדשה, ההיפרדות בפועל קיבלה תוקף רשמי, וכך למעשה נוסדה ונצואלה בת ימינו.

סנטנדר, סגנו לשעבר של בוליבר, הוגלה מקולומביה.

לאחר שקולומביה שנפרדה מוונצואלה, בחרה בחואקין מוסקרה (Joaquin Mosquera) לנשיא ואימצה חוקה חדשה, בוליבר התפטר מתפקידו כנשיא קולומביה הגדולה שכבר לא הייתה קיימת כיישות מדינית.

שלטון הקאודיז'וס והמלחמה הפדרלית

חוסה טדאו מונאגאס.

חוסה גרגוריו מונאגאס.

חוסה אנטוניו פאאס (José Antonio Páez) שהוביל להיפרדות ונצואלה מקולומביה נבחר לנשיא בשנים 1830–1835. הוא יסד את המפלגה השמרנית (Partido Conservador) שהורכבה מגנרלים לשעבר.

תקופת שלטונו מאופיינת בשקט יחסי לאחר תום מלחמת העצמאות, ובשגשוג כלכלי בעקבות מדיניות שתמכה בחופש כלכלי. הקפה הופך לאחד מענפי היצוא העיקריים של ונצואלה.

החליף אותו חוסה מריה וארגאס (José María Vargas) שהיה הנשיא הראשון שלא צמח בשורות הצבא, ושמשל בשנים 1835–1836. קציני צבא שלא היו מרוצים ממנו וששאפו לכונן מחדש את קולומביה הגדולה הדיחו או מתפקידו. הם מינו במקומו את קודמו - פאאס, אך הוא מחזיר לתפקיד את וארגאס ובמקבל מעניק חנינה לקושרים (שרבים מהם מעדיפים לגלות מוונצואלה).

לאחר נשיאותו של קרלוס סובלטה (Carlos Soublette) בשנים 1837–1839 , חזר פאאס לכס הנשיאות ב-1839 . הוא נקלע לעימות עם המנהיג הליברלי אנטוניו לאוקדיו גוסמן (Antonio Leocadio Guzmán) על רקע המשבר הכלכלי שאליו ונצואלה נקלעה. הוא התעמת על הבריטים על הבעלות על גיאנה אסקיבה ,מחלוקת שיושבה באופן חלקי במהלך המאה ה-20 באמצעים דיפלומטיים.

החליף אותו בשלטון קודמו בתפקיד- קרלוס סובלטה ואחריו עלה לשלטון חוסה טדאו מונאגאס (José Tadeo Monagas) שמוביל לתהליך של נפוטיזם בו הוא ואחיו חוסה גרגוריו מונאגאס (José Gregorio Monagas) שולטים לסירוגין . חוסה מונאגאס שנבחר בתמיכת פאאס שראה בו אדם חלש שניתן לתמרן ולשלוט דרכו, הפך ליריבו של פאאס ושל מפלגתו השמרנית, נקלע לעימות עם הקונגרס שהאשים אותו בחריגה מסמכויותיו, והדבר התדרדר לאלימות ולחיסול מספר חברי קונגרס ובריחה של אחרים; הקונגרס שותק וכך הפך מונאגאס למעשה לשליט יחיד.

במרץ 1858 הודח חוסה טדאו מונאגאס, בהפיכה הראשונה בתולדות ונצואלה, בידי הקאודיז'ו חוליין קאסטרו (Julián Castro), בעקבות הקרע והדיכוי הפוליטיים, והמצב הכלכלי. במהלך שלטונו של קאסטרו ולנסיה שבה להיות בירתה של ונצואלה. קאסטרו מגלה את ראשי המפלגה הליברלית (הפדרליים), כולל האחים מונאגאס, לאיים האנטיליים. צעדיו הובילו לפרוץ המלחמה הפדרלית (Guerra Federal) בה הוא הודח מתפקידו.

המלחמה הפדרלית (1859 - 1863)

חואן כריסוסטומו פאלקון.

המלחמה הפדרלית הייתה מלחמת האזרחים הארוכה מבין שורה של מלחמות אזרחים בוונצואלה לאורך המאה ה-19, כשמצד אחד עמדו השמרנים שבשלטון שתמכו בשמירת הסדר הקולוניאלי, העבדות, ההירארכיה בה בעלי האחוזות מנהלים את המשק וכו'; ומולם הליברלים (או הפדרליים) שתמכו ברפורמות חברתיות ובאוטונומיה רחבה לפרובינציות.

ב-20 בפברואר 1859 הפדרליים השתלטו על מחנה צבאי בקורו, ובהמשך הפליגו אליו המנהיגים שהוגלו לאנטיליים בידי קאסטרו, בראשות אסקיאל סאמורה (Ezequiel Zamora).

העימות הראשון פרץ ב-10 בדצמבר 1859 כשבקרב סנטה אינס (Santa Inés) גברו הפדרליים בראשות סאמורה על השמרנים. הם השתלטו על מרחבי הז'אנוס (llanos) בדרום מזרח המדינה, ושמו פעמיהם למרכזה. בינואר 1860 הם הטילו מצור על סן קארלוס, לימים בירת מדינת קוחדס. לאחר שבוע סן קארלוס נפלה בידיהם, אבל סאמורה נרצח, והחליף אותו חואן כריסוסטומו פאלקון (Juan Crisóstomo Falcón),

פאלקון שם פעמיו לכיוון הבירה הזמנית ולנסיה מתוך כוונה לכבוש גם אותה, אך משהבין שהכוחות הממשלתיים השמרניים חזקים ממנו, הוא פנה לכיוון אפורה. בפברואר 1860 נערך קרב קופלה (Coplé) בשטחה של מדינת גואריקו, בו ניצחו השמרנים בפיקודו של לאון דה פברס קורדרו (León de Febres Cordero). פברס נמנע מלרדוף אחר הפדרליים ולהביא לסיומה של מלחמת האזרחים, אולי בגלל מחסור בסוסים, והפדרליים עברו למלחמת גרילה ופאלקון עצמו נמלט לקולומביה ואחר כך לאיים הקריביים החיפוש אחר תמיכה חיצונית.

ביולי 1861 פאלקון חזר לוונצואלה במטרה לחזק את ההתנגדות הפדרלית, אך משלא הושגה הכרעה, ולאור נזקי המלחמה - כ-150,000 הרוגים וחורבן בערים הגדולות - הצדדים עברו למשא ומתן שהוביל להסכם קוצ'ה (Coche) באפריל 1863.

תוצאות המלחמה:

• הגם שלא הושגה הכרעה, למעשה נצחו הפדרליים (הליברלים).
• הליברלים חזרו לשלטון.
• הושג שקט פוליטי למשך תקופה ארוכה.
• הצבא הוקטן (אך הוקמו כוחות חמושים לא חוקיים בידי הקאידיז'וס).
• הוקמו יחידות אזרחיות לשמירת הסדר הציבורי.
• ונצואלה עברה במהלך המלחמה תהליך של עיור בשל הימלטותם של רבים מאזורי הקרבות.
• נגרמו נזקים כלכליים שיצרו חוב חיצוני גדול.

בבחירות שנערכו לאחר תום המלחמה ניצח פאלקון, מנהיג הליברלים, והפך לנשיא . הוא מבטל את עונש המוות (ונצואלה היא המדינה הראשונה לעשות זאת) וב-1864 נכנסת לתוקפה החוקה החדשה:

• שמה של ונצואלה הופך לארצות הברית (המדינות המאוחדות) של ונצואלה (Estados Unidos de Venezuela).
• המדינות זוכות באוטונומיה נרחבת, כולל בתי המשפט.
• מובטחות חירויות הפרט.
• הבטחת זכות הבחירה.
• חינוך יסודי חינם.
• הדת הקתולית היא הדת הרשמית, אך יובטח חופש אמונה ופולחן.
• הפרדת שלוש הרשויות.

נשיאותו של גוסמן

אנטוניו גוסמאן בלאנקו בגיל 66.

הנשיא פאלקון נקלע לעימות כפול- עם תומכיו מהמפלגה הליברלית ועם מתנגדיו מהמפלגה השמרנית, הם החליטו להדיחו, וכך פרצה המהפכה הכחולה (Revolución Azul) כח אחד השתלט על מרכז המדינה, ואחר על מזרחה. הכח שהשתלט על המרכז כיתר את קרקאס באמצע 1868, ומפקדו הגיע להסכם המכיר בשלטון הנוכחי וממנה אותו כמפקד הצבא. מפקד הכח המזרחי ראה זאת כבגידה בו, והוא עצמו כבש את קרקאס והעלה לשלטון את נאמניו; וכך חוסה רופרטו מונאגאס (José Ruperto Monagas), בנו של הנשיא לשעבר חוסה טדאו מונאגאס, נבחר לנשיא זמני .

אנטוניו גוסמאן בלאנקו (Antonio Guzmán Blanco), שנלחם בשורות הליברלים במלחמה הפדרלית ושהיה ממקורביו של פאלקון שהודח בהפיכה הכחולה, החל לפעול להדחתם מהשלטון של הכחולים. הוא נמלט מוונצואלה, אבל שב עם כוחות שגייס, נחת במערב ונצואלה בפברואר 1870, ובסיוע קאודיז'וס מקומיים מוותיקי המלחמה הפדרלית השתלט על קרקאס והדיח את מונאגאס במה שמכונה "הפיכת אפריל" (Revolución de Abril).

גוסמאן הפך לנשיא לתקופה ארוכה יחסית ושלט לסירוגים במשך 18 שנים , והפך לסמל לשלטון יחיד בהיסטוריה של ונצואלה. כך החלה תקופת שלטונם של הליברלים הצהובים שנמשכה עד 1899. גוסמן שבעברו חי באירופה, ערך שינויים משמעותיים בוונצואלה כדי להופכה למדינה מודרנית, וביניהם:

• היווצרותה של מורשת לאומית וגיבוש זהותה של ונצואלה סביב גיבורים לאומיים כסימון בוליבר.
• הרחבת ושיקום מערכת החינוך והאקדמיה.
• פיתוחה של קרקאס כדי שתידמה לערים אירופאיות קלאסיות.
• קידום התרבות והאומנות.
• קידום מערכת המשפט.
• גייס את הקאודיז'וס לצידו.
• קידום החקלאות.
• החליש את מעמד הכנסייה והעביר לידי המדינה חלק מתפקידיה.
• הבוליבר הפך למטבע הלאומי.
• "תהילה לעם האמיץ" (Gloria al Bravo Pueblo) הפך להמנון ונצואלה.

ב-1877 הוא העביר את השלטון לפרנסיסקו לינארס אלקנטארה (Francisco Linares Alcántara) ונסע לאירופה. אלקנטארה לא המשיך במדיניות הפרוגרסיבית של גוסמאן והדבר הוביל להדחתו בסוף 1878 וחזרתו של גוסמן לשלטון בתחילת 1879.

גוסמן המשיך באותה מדיניות כמו בקדנציה הראשונה שלו, וב-1884 השלטון עבר לחואקין קרספו (Joaquín Crespo) . במהלך נשיאותו של קרספו הוא התעמת עם האופוזיציה והחליט לסגור את האוניברסיטה של קרקאס; וכתוצאה מכך הקונגרס החליף אותו שוב בגוסמאן ב-1886. ב-1887 גוסמן פרש והעביר את הנשיאות באופן זמני להרמוחנס לופס (Hermógenes López) .

החליף אותו חואן פאבלו רוחאס פאול (Juan Pablo Rojas Paúl) שהתרחק מהמגמה הריכוזית של גוסמאן מחד גיסא, אך התמודד עם הפרות סדר של מתנגדי גוסמאן מאידך גיסא. הוא הקים את האקדמיה הלאומית להיסטוריה בקרקאס שפועלת עד היום לחקר ותיעוד ההיסטוריה של ונצואלה.

ב-1890 נבחר ריימונדו אנדואסה פלאסיו (Raimundo Andueza Palacio) לכהונה של שנתיים, וניסיונו להאריכה ב-1892 הוביל להפיכה בראשות הנשיא לשעבר חואקין קרספו, שחזר לשלטון למשך 6 השנים הבאות. קרספו שינה את החוקה כך שהנשיא יבחר בבחירות ישירות לכהונה של 4 שנים. התנהלותו הכלכלית הובילה לגידול בחוב החיצוני של ונצואלה, והוא היה פופולרי בקרב הצבא.

ב-1897 איגנסיו אנדראדה (Ignacio Andrade) ניצח בבחירות, אולם יריבו חוסה מנואל הרננדס (José Manuel Hernández) טען שהיו זיופים, לא כיבד את התוצאות, והתמרד בוולנסיה. בקרב שנערך ב-16 באפריל 1898 הרננדס המורד הובס, אך קרספו נהרג במארב.

בסוף המאה ה-19, ונצואלה הייתה מצויה במיתון כלכלי, אך בשיגשוג טכנולוגי ותרבותי, ובתהליך של עיור.

ראשית ההגמוניה של אזור האנדים

סיפריאנו קאסטרו

חואן ויסנטה גומס (ציור של אנטוניו הררה טורו)

ב-1899 פרצה הפיכה שמטרתה להדיח את אנדראדה ולהחזיר את הסדר הישן (Revolución Liberal Restauradora) הפרת החוקה מ-1893. 60 גולים חצו את הגבול מקולומביה לטאצ'ירה (Táchira) שבאנדים הוונצואליים, ובראשם סיפריאנו קאסטרו (Cipriano Castro) וחואן ויסנטה גומס (Juan Vicente Gómez) - לימים נשיאי ונצואלה; שהדיחו את אנדראדה ושלטו בוונצואלה עד אמצע שנות ה-1930. שניהם היו טיפוסים שונים לחלוטין- קאסטרו מוחצן ואימפולסיבי, וגומס מופנם ושקול; דבר שגם השפיע על תקופות שלטונם: קאסטרו שלט במשך תקופה קצרה יחסית וסוערת, ואילו גומס במשך תקופה ארוכה ויציבה. במהלך תקופה זו הפכה ונצואלה ממדינה המתבססת על יצוא חקלאי (בעיקר קקאו) ליצואנית נפט, דבר שהפך אותה למדינה עשירה במחצית השנייה של המאה ה-20, אבל התלות בו הייתה בין הגורמים לקריסת כלכלתה בתחילת המאה ה-21.

קאסטרו וגומס הגיעו מאזור האנדים הוונצואלים שבמערב (מדינת טאצ'ירה) והנהיגו שלטון יחיד, בעוד שקונטרראס ומדינה שהגיעו גם הם משם וששלטו אחריהם עד 1945, השיבו את הדמוקרטיה; אולם ארבעתם ביחד מייצגים הגמוניה אנדינית שהתפרסה לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 .

סיפריאנו קאסטרו

קאסטרו התמנה לנשיא . חרף סיסמתו "אנשים חדשים, ערכים חדשים, תהליכים חדשים" (Nuevos hombres, nuevos ideales, nuevos procedimientos) הוא כלל בממשלתו חברים מממשלתו של אנדראדה, לאחר שנבחר על ידי האספה התחוקתית הלאומית. לסגן נשיא התמנה גומס.

כקודמיו, קאסטרו התמודד עם מרידות פנימיות, כשהבולטת ביניהם הייתה ההפיכה המשחררת (Revolución Libertadora, 1901-1903) של מספר קאודיז'וס מקומיים שנתמכו על ידי בנקים מקרקאס, שנכשלה לאחר סדרת קרבות. קאסטרו יצר בריתות עם חלק מהקאודיז'וס והפלה אחרים - דבר שגרם להם להתמרד נגדו; והעובדה שאילץ את הבנקים להלוות לו כספים גרמה להם לתמוך בהדחתו. מי שעמד לימינו ושבזכותו הוא התגבר על המרד, היה סגנו גומס שעמד בראש הצבא.

במהלך נשיאותו הוא נקט בקו תקיף מול בריטניה, גרמניה ואיטליה שהטילו מצור ימי על ונצואלה במהלך מלחמת האזרחים הנ"ל , משסרבה לפרוע את חובה החיצוני. העימות הסתיים בפשרה בתיווך ארצות הברית שפרסה את החוב.

בנובמבר 1908 קאסטרו יצא לטיפול רפואי בפריז. סגנו גומס ניצל את היעדרותו, תפס בדצמבר את השלטון ומנע ממנו לחזור לוונצואלה.

חואן ויסנטה גומס

הנשיא חואן ויסנטה גומס משל במישרין ובעקיפין עד אמצע שנות ה-1930, תוך שהוא משנה את החוקה ומתאימה לצרכיו, או מוביל למינויים של עושי דברו בתקופות בהן לא שימש כנשיא; עד פטירתו ב-17 בדצמבר 1935.

עד 1910 הוא היה נשיא זמני לאחר שהדיח את קאסטרו, לאחר מכן נבחר על ידי הקונגרס לארבע שנים, אולם בסופם לא ערך בחירות ושינה בדיעבד את החוקה כך הכהונה תהיה לשבע שנים, ולאחריהן הוא מינה נאמנים לו לנשיאים, כך שהוא המשיך לשלוט בפועל מאחורי הקלעים.

הוא היה חסר רחמים כלפי תומכיו ומתנגדיו כאחד. אסירים סללו כבישים בעבודות פרך שנכפו עליהם. האוניברסיטאות נסגרו לעשר שנים כדי למנוע מחאות סטודנטים, מה שגרר פיגור של מערכת החינוך.

גומס חוקק ב-1928 חוקי עבודה שהגנו על זכויות העובדים ומנעו את ניצולם, אך בפועל הם נאכפו רק מאוחר יותר. הוא הקים בנקים לרווחתם הפועלים והחקלאים, החל בהפקת נפט, והשלים את פרעון החוב החיצוני עד 1930.

ב-1928 קמה מחאת סטודנטים שממנה צמחו מנהיגי אופוזיציה. ב-1929 היו מספר ניסיונות הפיכה מצד יחידות צבאיות בקרקאס, או ניסיון לכבוש את קורסאו ולנחות בוונצואלה.

תרומתו העיקרית של גומס הייתה יצובה של ונצואלה וסיום התערבותם של הקאודיז'וס בפוליטיקה ובשלטון, בעיקר במהלך מלחמת האזרחים כשהיה סגנו של קאסטרו. הוא הקים את האקדמיה הצבאית של ונצואלה כבסיס לצבא מאורגן ומאוחד. שלטונו נחשב לדיקטטורה הקשוחה ביותר בתולדות ונצואלה, ואולי אמריקה הלטינית כולה.

המעבר לממשל דמוקרטי

אלאסר לופס קונטרראס

את גומס החליף חוסה אלאסר לופס קונטרראס (José Eleazar López Contreras) מטאצ'ירה.

לאחר שדיכא מרד של נאמניו של גומס, קונטרראס מיתן את הדיכוי של קודמו, שחרר את האסירים הפוליטיים, איפשר עיתונות חופשית והזמין את כל הגולים לשוב.

בתקופתו נחקקה חוקת 1936 שהגבילה את כהונת הנשיא, הוא התמודד לראשונה עם שביתה בתעשיית הנפט, יסד את המשמר הלאומי (Guardia Nacional) , את הבנק המרכזי של ונצואלה, הקים מוזיאונים, וקידם את נושא הבריאות בעזרת מומחים חיצוניים.

אוניות הפליטים היהודים קניגשטיין וקריביה

קניגשטיין (Koenigstein) וקריביה (Caribia) היו שתי אוניות קיטור גרמניות ועליהן כ-300 יהודים שנמלטו בתחילת 1939 מאירופה.

קניגשטיין הפליגה עם 88 פליטים לטרינידד שהייתה בשליטת בריטניה, אך לא ניתן להם מקלט. הם הפליגו להונדורס אך נדחו גם משם. וב-17 בפברואר 1939 האונייה הגיעה לוונצואלה,.

אוניית הקיטור קריביה עם 165 יהודים עברה מסלול דומה לאחר שסורבה בגיאנה הבריטית והגיעה לוונצואלה ב-16 במרץ 1939.

הם קיבלו אישור שהייה זמני תחת הגבלות שונות (למשל- שיעבדו רק בחקלאות) והבהירה שלא תקלוט פליטים נוספים בצורה זו. בהמשך הם קיבלו אישור שהייה קבוע, ויחד עם מהגרים נוספים שהגיעו לאחר המלחמה - יסדו את הקהילה היהודית בוונצואלה.

איסאייס מדינה אנגריטה

עם תום כהונתו של קונטרראס, הקונגרס מינה את איסאייס מדינה אנגריטה (Isaías Medina Angarita) לנשיא.

מדינה ששימש כממונה על הצבא בממשלתו של קונטרראס, נחשד באהדה לפשיזם בניטו מוסוליני וחששו שיפגע בחירויות הפרט שקונטרראס קידם. החששות נתבדו, מדינה קידם את המודרניזציה בוונצואלה, הפך אותה לספקית נפט מרכזית במהלך מלחמת העולם השנייה.

ב-1941 ונצואלה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם מדינות הציר, אך שמרה על נייטרליות, ורק לקראת תום המלחמה הכריזה לפרוטוקול מלחמה על מדינות הציר וכך הבטיח את מקומה באו"ם שהוקם עם סיומה.

ב-16 בפברואר 1942 הגרמנים הטביעו את המכלית הוונצואלית מונאגאס סמוך לחופי ונצואלה, ואיתה מספר ספינות נוספות; בהתקפה הראשונה שלה בחצי הכדור המערבי, במסגרת מבצע וסטינדיאן (Westindien) בים הקריבי.

ב-18 באוקטובר 1945 מדינה הודח בהפיכה צבאית שנתמכה על ידי גורמים אזרחיים, בין היתר בשל אי הסכמה על שיטת הבחירות.

רומולו בטנקור

רומולו בטנקור (Rómulo Betancourt) ממפלגת "הפעולה הדמוקרטית" (Acción Democrática) שהיה בין התומכים בהפיכה, התמנה לנשיא . לאחר סדרת נשיאים מטאצ'ירה, בטנקור בא ממירנדה.

בתקופתו זכתה ונצואלה לשיגשוג דמוקרטי, התקבלה החוקה של 1947 שבהתאם לה נערכו לראשונה בחירות כלליות, ישירות וסודיות לנשיאות שבהן נבחר רומולו גז'גוס (Rómulo Gallegos).

רומולו גז'גוס

רומולו גז'גוס (Rómulo Gallegos) משל תקופה קצרה: נוצרו חילוקי דעות בינו לבין הקושרים שהעלו את בטנקור לשלטון שלוש שנים קודם לכן, חברות הנפט הזרות לא היו מרוצות ממדיניותו הפרוטקציוניסטית לטובת החברות המקומיות, מפלגות הימין התנגדו לו, ואף בתוך מפלגתו - פעולה דמוקרטית (AD) קמה לו אופוזיציה שבראשה עמד קארלוס דלגאדו שלבוד (Carlos Delgado Chalbaud). עוד באותה שנה הוא הודח בהפיכה , גורש מוונצואלה עם משפחתו, והחוקה של 1947 בוטלה.

הדיקטטורה של מרקוס פרס חימנס

קארלוס דלגאדו צ'אלבוד (Carlos Delgado Chalbaud), מועמד החונטה הצבאית נבחר לנשיא אולם הוא נחטף ונרצח ב-1950.

חרמן סוארס פלאמריץ' (Germán Suárez Flamerich) מונה כנשיא זמני . בבחירות שנערכו לאספה הלאומית התחוקתית (Asamblea Constituyente) בדצמבר 1952 הסתמן ניצחון למפלגת האופוזיציה, החונטה התעלמה מהן ומינתה את מרקוס פרס חימנס (Marcos Pérez Jiménez) לנשיא , ובהמשך הוא מונה גם על ידי האספה הלאומית התחוקתית.

חימנס השעה את זכויות האזרח, דיכא את האופוזיציה (בעיקר את הקומוניסטים), השליך את מתנגדיו למחנה הריכוז בגואסינה (Guasina) ואף חיסל אותם, וצינזר את העיתונות. הוא נתמך על ידי ממשלת ארצות הברית בשל מאבקו בקומוניזם והעובדה שנהנתה מהנפט הוונצואלי.

בד בבד הוא פיתח את תשתיות המדינה, ונצואלה נהנתה מהגירה חיצונית נרחבת ששינתה את פני החברה, ובמקביל הגירה נרחבת מהאזורים הכפריים לקרקאס (בה גם נוצרו רבות משכונות העוני סביבה). כל זה זיכה את שלטונו בתואר "דיקטטורה מפתחת (dictadura desarrollista).

הדיכוי ליבה את ההתנגדות לו, בתחילת 1958 פרצה שביתה כללית, גם הכוחות הנאמנים לו בצבא החלו לנטוש אותו, על ניסיון ההפיכה הראשון הוא הצליח להתגבר אבל משהבין שנותר בודד במערכה הוא נמלט מוונצואלה.

החונטה הצבאית מינתה נשיא זמני במקומו, הצליחה להדוף הפיכת נגד של תומכי חימנס, ולבסוף הוסכם על עריכת בחירות כלליות שפתחו תקופה של דמוקרטיה בוונצואלה שנמשכת למראית עין עד היום.

שובה של הדמוקרטיה

ב-13 באוקטובר 1958 נחתם הסכם בין שלוש המפלגות הגדולות להבטחת קיומה של הדמוקרטיה, הסכם שהוביל למעשה למשטר דו מפלגתי עד לאמצע שנות ה-1990. בהסכם לא שותפה המפלגה הקומוניסטית, דבר שהוביל אותה בהמשך למלחמת גרילה.

רומולו בטנקור

ב-1959 נבחר שוב רומולו בטנקור (Rómulo Betancourt) . במהלך כהונתו הוא הקים את תאגיד הנפט הוונצואלי (Corporación Venezolana del Petróleo) ב-1960 , והשתתף בהקמת אופ"ק - ארגון המדינות המייצאות נפט.

התבצעה רפורמה אגררית לחלוקה מחדש של אדמות הלא מעובדות, בכוונה לעודד את החקלאות ולא להסתמך יתר על המידה על הנפט (שהביא אז רווחים גדולים).

ב-1961 התפרסמה חוקה חדשה.

במהלך מצעד צבאי ב-24 ביוני 1960 לציון יום השנה לקרב קראבובו, נעשה ניסיון לחסל את בטנקור בידי רפאל לאונידאס טרוחיז'ו (Rafael Leónidas Trujillo) - נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, מתוך כוונה להחזיר את הדיקטטורה.

המפלגה הקומוניסטית שלא השתתפה בהסכם להשבת הדמוקרטיה ב-1958, פתחה ב-1962 במלחמת גרילה והשתתפה בשני ניסיונות כושלים לתפוס את השלטון. במקביל, בטנקור קידם דוקטרינה בינלאומית שלא הכירה בחוקיותם של ממשלים דמוקרטיים.

ראול לאוני

בבחירות ב-1963 נבחר ראול לאוני (Raúl Leoni) , גם הוא ממפלגת הפעולה הדמוקרטית (AD) כקודמו בטנקור.

הוא ליכד סביב ממשלתו קואליציה רחבה של מפלגות, אולם ארגוני השמאל המשיכו בנסיונותיהם לערעור שלטונו; בין היתר בנחיתה בחופי מצ'ורוקוטו (Machurucuto) במאי 1967 בתמיכת קובה, ניסיון שנכשל, ושמשתתפיו החליטו לנטוש את המאבק המזוין. בעקבות הניסיון הכושל נותקו הקשרים הדיפלומטיים עם קובה.

ממשלו של לאוני בלט בתחום העבודות הציבוריות, והפיתוח התרבותי.

רפאל קאלדרה (קדנציה ראשונה)

עוד בטרם הנשיא הנבחר רפאל קלדרה (Rafael Caldera) ממפלגת קופיי (COPEI = Comité de Organización Política Electoral Independiente) - מפלגת המרכז הסוציאל-נוצרית, נכנס לתפקידו, הוא התמודד עם התקוממות בדלנית בתחילת 1969 בגיאנה אסקיבה אותה הוא ניצל לחידוש תביעותיה של ונצואלה, ושהובילו להסכם ליישוב המחלוקת ולהשעיית התביעות.

הוא חתם על הסכם עם המפלגה הקומוניסטית לגבי סיום מעשי האלימות והשתלבותה במערכת הפוליטית בוומצואלה.

קארלוס אנדרס פרס (קדנציה ראשונה)

קארלוס אנדרס פרס (Carlos Andrés Pérez) ממפלגת הפעולה הדמוקרטית, עלה לשלטון ב-1974. הוא הלאים ב-1975 את תעשיית הברזל, ולאחר מכן את תעשיית הנפט והקים את חברת הנפט הלאומית PDVSA (נפט ונצואלה, Petróleos de Venezuela). בתקופתו רמת החיים בוונצואלה עלתה במהירות הודות להכנסות מיצוא הנפט, וונצואלה כונתה בהיתול "ונצואלה הסעודית".

לואיס הררה קאמפינס

לואיס הררה קאמפינס ממפלגת קופיי הפך לנשיא בשנת 1979.

הוא חנך מתקני תרבות וספורט רבים, וכן את הרכבת התחתית של קרקאס.

במהלך נשיאותו ונצואלה נקלעה לחוב בינלאומי גדול, חרף ההכנסות העצומות מיצוא הנפט, וזה העמיד אותו תחת ביקורת של קרן המטבע הבינלאומית. ב-18 בפברואר 1983 בוצע פיחות חד של 100% במה שכונה "יום שישי השחור", שמסמל תום תקופה ארוכה, מתחילת המאה ה-20, בה הבוליבר נחשב למטבע יציב, ותחילתה של אי יציבות כלכלית הנמשכת עד היום.

חיימה לוסינצ'י

חיימה לוסינצ'י (Jaime Lusinchi) מהפעולה הדמוקרטית (AD), נכנס לתפקידו כשהמשק שקוע במשבר כלכלי עמוק; אולם לוסינצ'י עשה מעט מאוד כדי להתמודד איתו.

ב-1987 פרץ משבר צבאי בין ונצואלה לקולומביה שעלול היה להדרדר למלחמה בשל מחלוקת על הריבונות במפרץ ונצואלה; אולם המשבר יושב בסופו של דבר במשא ומתן.

קארלוס אנדרס פרס (קדנציה שנייה)

פרס ממפלגת AD חזר לקדנציה שנייה ב-1989. ניסה לפתור את המשבר עם כניסתו לתפקיד, על ידי צמצום המעורבות הממשלתית במשק, בהתאם לדרישת קרן המטבע הבינלאומית. הדבר הוביל לפיחות, להתייקרות הדלק ומצרכים נוספים, וכתוצאה מכך פרצו מהומות הקרקאסו בהם נהרגו בין כמה מאות (גרסת השלטונות) לכמה אלפים (מידע לא רשמי), ונבזזו בתי עסק.

הקולונל הוגו צ'אווס, לימים נשיא ונצואלה, ביצע שני ניסיונות הפיכה - בפברואר ובנובמבר 1992, אך פרס הודח לבסוף על ידי הקונגרס.

רפאל קלדרה (קדנציה שנייה)

קלדרה נבחר לנשיא בפעם השנייה ונכנס לתפקידו ב-1994. הוא נקלע למשבר בנקאי חמור לאחר כניסתו לתפקיד, שהוביל לבריחת הון ולפשיטת רגל של חברות; והוא ניסה להתמודד על ידי הפרטה, אך לשווא.

המערכת הדו מפלגתית שהנהיגה את ונצואלה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 באה אל סיומה.

הרפובליקה הבוליברית

הוגו צ'אווס

השחיתות והמשבר הכלכלי החמור הובילו לסיומו של העידן הדו-מפלגתי שנמשך מאז אמצע המאה, ולזירה הפוליטית נכנסו כוחות חדשים, ביניהם הוגו רפאל צ'אווס פריאס (Hugo Rafael Chávez Frías) שהשתתף בניסיונות הפיכה שנים מעטות לפני כן, וישב בעקבות כך בכלא.

צ'אווס, קצין צבא לשעבר, היה אדם כריזמטי ופופוליסטי שלא הגיע מהאריסטוקרטיה כמו הנשיאים הקודמים, הוא ריכז סביבו קואליציה של כוחות, וסחף אחריו את השכבות החלשות וגם חלק ניכר ממעמד הביניים שמאס בשחיתות ובמצב הקיים.

בבחירות לבית הנבחרים בנובמבר 1998, מפלגתו (MVR - מפלגת הרפובליקה החמישית) זכתה להישג נאה אך לא ניצחה; אולם בבחירות לנשיאות, חודש לאחר מכן - בדצמבר 1998, הוא זכה ברוב של 56% מהקולות לעומת 40% למועמד המתחרה, וניצח ב-17 מתוך 23 המדינות.

בחירתו של צ'אווס מציינת שינוי דרמטי בוונצואלה: תחת מנהיגותו הכריזמתית, הפופוליסטית והשנוייה במחלוקת, מונהגת מדיניות סוציאליסטית, מבוצעות הלאמות נרחבות, יוצאת אל הפועל מדיניות שאפתנית שנועדה לסייע לשכבות החלשות, מתקבלת חוקה חדשה, ושמה של ונצואלה הופך ל-"הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה" (La República Bolivariana de Venezuela). שינויים אלו כונו על ידי השלטון "המהפכה הבוליברית" (La revolución bolivariana), ותוארו על ידי צ'אווס כסוציאליזם של המאה ה-21".

בראש "תנועת הרפובליקה החמישית" (Movimiento V República) שלימים הפכה ל-"המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה" (Partido Socialista Unido de Venezuela, PSUV) הוא ניצח בבחירות, ועם כניסתו לתפקיד ב-1999 כינס אספה לאומית תחוקתית כדי להכין חוקה חדשה, שבה בין היתר הוארכה כהונת הנשיא ל-6 שנים והוגבלה לשתי קדנציות. הקמת האספה אושרה ברוב של 81% במשאל עם באפריל (אישור לכוונה לשנות את החוקה), והחוקה החדשה אושרה במשאל עם נוסף בדצמבר ברוב של 71%.

לאחר אישור החוקה הוא זימן בחירות נוספות, לטענתו "כדי לאשרר את אמון העם ברשויות", ובהן הוא זכה ברוב של 60%, ובבית הנבחרים - מפלגתו זכתה לרוב. מרכז קרטר ששימש כמשקיף, הסתייג מהאופן בן זומנו הבחירות, ומהאופן בו התנהלו.

בדצמבר 1999 התרחשה "הטרגדיה של ורגאס" כשמפולות אדמה במדינת ורגאס גרמו לבין מאות לעשרות אלפי הרוגים, באסון הטבע החמור ביותר שחוותה ונצואלה מאז רעידת האדמה ב-1812. הממשלה התקשתה להגיב בהירות, ועברו מספר ימים בטרם הגיע הסיוע וכוחות החילוץ. בהמשך התקבל סיוע ממדינות וארגונים בינלאומיים (ביניהם ישראל).

לאחר שקיבל מבית הנבחרים זכויות מיוחדות והעבר חוקים שנויים במחלוקת כמו החוק לרפורמה אגררית, פרצו בשנת 2002 מחאות נרחבות נגד צ'אווס, ובשיאן ב-11 באפריל, לאחר שגלשו לעימותים אלימים בין תומכי האופוזיציה לתומכי צ'אווס ולכוחות הביטחון ונהרגו מפגינים, הודיע שר ההגנה שצ'אווס הגיש לו את התפטרותו. נשיא לשכות המסחר פדרו קרמונה (Pedro Carmona) הספיק למנות את עצמו כנשיא, ולהכריז על ביטול החוקה ופיזור האספה הלאומית בטרם הושב הסדר על כנו יומיים לאחר מכן וצ'אווס שב לארמון הנשיאות.

באמצע 2002 החלה התארגנות של קצינים בכירים לשעבר בדרישה מצ'אווס להתפטר. ההתארגנות צברה תאוצה, אולם הממשלה החליטה לא להתערב בה.

בתחילת דצמבר החלה שביתה כללית בחברת הנפט הלאומית PDVSA ובחלק מהסקטור היצרני. הכוונה הראשונית הייתה לשביתה בת 24 שעות, אך המצב התדרדר והשביתה המשיכה ללא תאריך סיום. במקרים רבים החברות הושבתו על ידי המנהלים, ולא על ידי העובדים שרצו להמשיך ולעבוד. בקרקאס, פרצו מהומות והתנגשויות בין תומכי ומתנגדי צ'אווס. בשיאה של השביתה, עובדי חברת הנפט השביתו אותה לחלוטין ואף פגעו במתקניה במספר מקרים. השביתה נמשכה יותר מחודשיים, וזאת בחברה שכלכלת ונצואלה תלויה בה. הממשלה בלית ברירה גייסה עובדים מקרב גמלאי PDVSA, סטודנטים להנדסה, וכוחות הביטחון; החלה לתפעל את החברה בעזרתם, ופיטרה את העובדים השובתים.

ב-2003, לאחר תום השביתה, צ'אווס יזם את פרויקט המשימות הבוליבריות (Misiones Bolivarianas), שבדומה לתוכניות החומש הסובייטיות קבע שלל יעדים בתחומי הכלכלה, החינוך וכו'.בבמסגרתו הוקמו מאות אלפי יחידות דיור עבור השכבות החלשות שחיו בתת-תנאים, אם כי התוכנית המקורית דיברה על מיליוני יחידות דיור.

ב-2004 נערך משאל עם שאשרר את כהונתו של צ'אווס ברוב של כ-60%, ובבחירות למושלי המדינות באוקטובר, הצ'אוויסטים זכו ברוב המדינות.

ב-2005 צ'אווס החל לממש רפורמה אגררית שמסגרתה אדמות לא מעובדות הולאמו והועברו לידי העובדים בהן, זאת במטרה להגדיל את התוצרת החקלאית. במקביל, היבוא גדל בצורה חדשה וונצואלה הפכה לתלויה בו. בבחירות לבית הנבחרים זכו תומכי צ'אווס לרוב גדול לאחר שהם הוחרמו על ידי האופוזיציה.

ב-2006 נערכו בחירות לנשיאות, וצ'אווס זכה ברוב גדול של מעל 60%.

לאחר שהחלה כהונתו ב-2007, הוא פתח בשורת הלאמות של חברות תקשורת, טלוויזיה, אנרגיה ועוד; שגררו הפגנות מחאה של סטודנטים, בעיקר בגלל הפגיעה בעיתונות הבלתי תלויה.

החוב החיצוני של ונצואלה נסק במהירות במהלך תקופה זו, והתבטא בהיווצרות היפר אינפלציה.

בבחירות האזוריות של 2008 הצ'אוויסטים זכו ברוב מכריע של המקרים.

במשאל עם ב-15 בפברואר 2009 אושר שינוי בחוקה שאיפשר לצ'אווס לכהן יותר משתי קדנציות בתור נשיא.

בבחירות לנשיאות ב-7 באוקטובר 2012, צ'אווס ניצח בפעם השלישית, וברוב של 55%; חרף הבעיות הבריאותיות מהן סבל. ב-2013 נכנסה הקדנציה החדשה לתוקף, אך עקב מצבו הבריאותי הוא העביר את רוב סמכויותיו לסגנו ניקולאס מאדורו, וב-5 במרץ הוא נפטר בגיל 58.

יחסי החוץ של צ'אווס

בתחום יחסי החוץ צ'אווס הנהיג מדיניות מתריסה כלפי מדינות המערב, ובראשן ארצות הברית, וניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. במקביל הוא קשר קשרים הדוקים וסייע בנדיבות באספקת דלק למדינות סוציאליסטיות כמו קובה, ניקרגואה, ובוליביה (תחת שלטון אוו מוראלס); ושיתף פעולה עם משטרים נוספים שחלקו עמו אותם ערכים; וכן עם מדינות כמו איראן, רוסיה, סין ועיראק (תחת שלטון סאדאם חוסיין) כחלק ממאבקו בהגמוניה האזורית של ארצות הברית.

במהלך כנס בשנת 1987 בסנטיאגו דה צ'ילה של מדינות דוברות ספרדית, צ'אווס כינה שוב ושוב את ראש ממשלת ספרד חוסה מריה אסנר "פשיסט", עד שחואן קרלוס (מלך ספרד) פנה אליו בגסות "מדוע אינך סותם את הפה?". התקרית הפכה לשם דבר.

ניקולאס מאדורו

ניקולאס מאדורו, 2019.

עם פטירתו של צ'אווס ב-5 במרץ 2013 ממחלה ממארת, מתמנה ניקולאס מאדורו מורוס (Nicolás Maduro Moros) לממלא מקומו, ובבחירות שנקבעו על ידי ועדת הבחירות (Consejo Nacional Electoral) הוא נבחר לנשיא.

המשבר הכלכלי

מתחילת כהונתו של מאדורו מתחיל להיות מורגש מחסור במצרכי יסוד בפיקוח כמו בשר, מוצרי חלב, אורז, שמן, קמח; ובמצרכים בסיסיים כמו נייר טואלט ומצרכי הגיינה אחרים, תרופות ועוד; ובסופרמרקטים נוצרים תורים ארוכים. במקביל נוצר שוק שחור בו ספקולנטים (bachaqueros) מכרו במחירים מופקעים מצרכים במחסור. המחסור הוביל להפעלת מערכת זיהוי ביומטרית בסופרמרקטים, ולקיצוב של מצרכים או של ימי קנייה. בנוסף, החלו לחלק חבילות מזון למשקי הבית כדי לעקוף את מערכת התיווך בין החקלאים או היצרנים לצרכנים, אלא שמערכת זו לקתה בשחיתות, מצרכים רבים היו באיכות ירודה או לא ראויים למאכל אדם, והאספקה הייתה מצומצמת בהיקפה ולא סדירה.

המחסור בחומרי גלם והמגבלות על היבוא גרמו לכך שמפעלים רבים נסגרו משלא יכלו להמשיך ולפעול. תעשיית הנפט של וונצואלה, שבעבר הייתה מקור עושרה, התקשתה לתפקד, קצב ההפקה ירד בעשרות אחוזים, ומה שהחמיר את המצב היה ירידת ערכה של חבית הנפט.

בדצמבר 2017, מאדורו הכריז על הנפקת מטבע מבוזר (Cryptocurrency) בשם פטרו (Petro) שערכו יהיה צמוד לערך חבית נפט, כדי לעקוף את הסנקציות שהוטלו על משטרו בעקבות המשבר החוקתי (ראו להלן)

הפשיעה

במקביל, הפשיעה בוונצואלה גאתה, היא הפכה לאחת המדינות המסוכנת בעולם מבחינת מספר הנרצחים, והפגנות המחאה גלשו לא פעם למעשי ביזה.

בכבישים בינעירוניים נפסקה התנועה בשעות הלילה מחשש למעשי שוד של כנופיות שהיו חוסמות את הכביש, עוצרות כלי רכב ושודדות (ולעיתים רוצחות) את נוסעיוהם.

בינואר 2018 התרחשו מעשי ביזה במספר ערים.

האינפלציה

שכר המינימום הפך שכר השכיח אותו הרוויחו רוב השכירים, והוא הפך לכמעט חסר ערך במונחי הדולר השחור (Dólar paralelo) וגם במונחי הדולר הרשמי - לא היה שווה הרבה. העלאת שכר המינימום בעשרות אחוזים כדי לפצות על השחיקה המהירה בערכו, גרמה כמעט מיידית לפיחות חד בערכו של הדולר השחור, ותוספת השכר הייתה נשחקת - לעיתים עוד בטרם יצאה אל הפועל.

במשק נוצר מחסור במזומנים: האינפלציה הגואה שיש הטוענים שהגיעה למיליון אחוזים בשנה , גרמה למזומנים לאבד במהירות את ערכם, הבנק המרכזי לא הנפיק שטרות מתאימים, וכשעשה כן - גם הם איבדו מהר מאוד את ערכם. מחזות של קונים המשלמים בחבילות גדולות של שטרות עבור קניות של דברים פעוטים, או של עבודות יד משטרות חסרי ערך - הפכו למחזה נפוץ. ייתכן שאחת הסיבות למחסור במזומנים הוא רצונה של הממשלה לעבור להעברות בנקאיות (במקום תשלום במזומן) שיאפשרו לה לשלוט יותר בכלכלה ולמנוע עבריינות כלכלית, אלא ששירותים רבים חייבו תשלום במזומן (למשל- תחבורה ציבורית), וכדי להשיג אותו השתרכו תורים ליד מכשירי הכספומט שאיפשרו משיכות קטנות בלבד. כך נוצר מצב בו כסף מזומן היה נמכר ב-200% ויותר מערכו הנומינלי.

עוד בתקופתו של צ'אווס, הבנק המרכזי הוריד שלושה אפסים וכל 1,000 בוליבר הפכו ל-1 בוליבר פוארטה\חזק (fuerte). ב-20 באוגוסט 2018 הורידו כבר חמישה אפסים, וכל 100,000 בוליבר פוארטה (או כל 100,000,000 בוליבר מקוריים) הפכו ל-1 בוליבר סוברני (soberano, עצמאי).

המשבר באספקת החשמל, הגז והמים

הפסקות חשמל, מים וגז הפכו לתופעה נפוצה; בעיקר בערי השדה, בהם החשמל הגיע במשך מספר שעות מוגבל ביום. התושבים אגרו מים שקנו באופן פרטי מבעלי מיכליות, ובסופרמרקטים התקינו גנרטורים כדי שהמקררים ימשיכו לפעול גם בזמן הפסקות חשמל.

ב-2019 היו שורה של הפסקות חשמל, שהחמורה שבהן - במרץ, נמשכה מעל 4 יממות בכל רחבי המדינה. כתוצאה מכך המדינה נותרה גם ללא אספקת מים (כי המשאבות לא עבדו) וללא תקשורת סלולרית. האוכל במקררים - בבתים ובחנויות - התקלקל, אנשים שתו מים ממקורות מזוהמים, לא ניתן היה להזעיק עזרה בהיעדר תקשורת, ובוצעו מעשי ביזה רבים.

המשבר במערכת הבריאות

מערכת הבריאות הציבורית סבלה הן ממחסור בציוד ובתרופות, והן ממחסור בכל אדם מקצועי בשל ההגירה מוונצואלה. מאושפזים נאלצו לקנות בשוק הפרטי את הציוד והחומרים החסרים כדי שיוכלו לעבור ניתוחים, לידות, וכו'.

המשבר בתחבורה הציבורית

חוסר ההשקעה בתשתיות והעדר חלקי חילוף השביתו חלק גדול מהתחבורה הציבורית. את מקומם מילאו בעלי כלי רכב שהסיעו באופן לא חוקי. כך ניתן היה לראות בעלי משאיות שהשתמשו בהן להובלת נוסעים בצורה מסוכנת - גם מבחינת מספר הנוסעים שהועמסו מאחור, וגם בשל העדר אמצעי בטיחות אלמנטריים (הנוסעים נסעו בעמידה).

ההגירה מוונצואלה

בשל המשבר הכלכלי החלה הגירה של מיליוני ונצואלים: בעיקר לקולומביה וברזיל השכנות, אך גם למדינות לטינו אמריקאיות להן אין גבול משותף עם ונצואלה, ואף למדינות צפון אמריקה ומערב אירופה. הגירה זו יצרה בעיות קשות במדינות כמו קולומביה שהתקשו לשאת בנטל שנפל על שירותי הרווחה שלהן בשל שטף המהגרים שהגיעו חסרי כל, לשנאת זרים מצד האוכלוסייה המקומית, ולמגבלות על ההגירה .

מציאות זו גרמה לכך שאוניברסיטאות התקשו לתפקד על פי שמרצים רבים היגרו, בוגרי האוניברסיטאות שאמורים היו להיות דור העתיד של ונצואלה היגרו ממנה, ונוצר מחסור בבעלי מקצוע - בעיקר כאלו שיכלו להשתלב בקלות רבה יותר בשוק העבודה במדינות אחרות.

המשבר החוקתי

בבחירות לאספה הלאומית ב-2015 תנועת האופוזיציה המאוחדת מוד (Mesa de la Unidad Democrática, MUD, דסק האחדות הדמוקרטית) זוכה לרוב מיוחד (112 מתוך 167, שזה מעל ⅔), מה שיכל להפוך אותה ממוקד של ביקורת והתנגדות למאדורו לבעלת סמכות לפתוח בתהליכי הדחה.

לאחר פרסום התוצאות, מאדורו האשים את האופוזיציה בזיופים. ועדת הבחירות פסלה חלק מהמועמדים וביניהם שלושה ממדינת אמסונאס שבלעדיהם האופוזיציה הייתה מאבדת את הרוב המיוחד. האופוזיציה מצידה האשימה את ועדת הבחירות בהפרת החוקה ובהפיכה עצמית בה רשות אחת (הרשות השופטת במקרה זה) פועלת באופן לא חוקתי נגד רשות אחרת (הרשות המחוקקת במקרה זה), וכמו כן הועלו טענות שבמערכת המשפט שובצו נאמניה של מפלגת השלטון כדי לשרת את ענייניה. האספה הלאומית התאספה בניגוד להוראת ועדת הבחירות והשביעה את הנבחרים. בעקבות כך מערכת המשפט הכריזה על הפקעת סמכויותיה של האספה הלאומית, וכך היא המשיכה להתקיים באופן פורמלי אך ללא כל סמכות.

ב-2017 החלו פעולות מחאה והפגנות ענק נגד מאדורו בדרישה לבחירות, שהתדרדרו לאלימות ולהרוגים בקרב המפגינים. ב-27 ביוני, טייס מסוק בשם אוסקאר אלברטו פרס (Óscar Alberto Pérez), ירה ממסוק לכיוון בית המשפט העליון מבלי לגרום לנפגעים, ירד למחתרת, והפיץ מספר הודעות בהם קרא לתושבים להתמרד. בסופו של דבר נמצא מקום מחבואו, והוא חוסל על ידי כוחות הביטחון בינואר 2018; אף על פי שנכנע (לטענת האופוזיציה).

מאדורו מצידו יזם בחירות לאספה לאומית תחוקתית לשם הכנסת תיקונים בחוקה ומילוי מקומה של האספה הלאומית, ושאליה נבחרו לבסוף ב-30 ביולי רק נאמניו. כ-15 מפגינים נהרגו רק ביום הבחירות עצמו.

האופוזיציה דחתה מלכתחילה את הבחירות האלו והכריזה עליהן כמנוגדות לחוקה, ואף יזמה עצומה עליה חתמו מיליונים, ושנדחתה על ידי השלטון. גם חלקים מהקהילה הבינלאומית לא הכירו באספה החדשה, ביניהן - מדינות יבשת אמריקה שהתנגדו לסוציאליזם הצ'אוויסטי, ומדינות האיחוד האירופאי. הועלו אף איומים להרחיק את ונצואלה מהשוק הדרום אמריקאי המשותף - המרקוסור (Mercosur, Mercado Común del Sur).

באוקטובר 2017 נערכות בחירות למושלי המדינות. בסוליה נבחר ברוב קולות מועמד האופוזיציה חואן פאבלו גואניפה (Juán Pablo Guanipa), אולם הוא סירב להישבע בפני האספה התחוקתית בטענה שהם גוף לא לגיטימי. בתגובה, בית הנבחרים של סוליה (Consejo Legislativo del estado Zulia, CLEZ) החליט למנות במקומו את המועמדת הצ'אוויסטית מגדלי ואלבואנה (Magdely Valbuena) שהפסידה לו בבחירות. האופוזיציה הגדירה זאת כהפיכה נגד רצון העם.

בנובמבר התקבל על ידי המועצה התחוקתית "החוק נגד השנאה" שהטיל סנקציות על אמצעי תקשורת וכל מי שיעורר ריב ומדון; אלא שהאופוזיציה טענה שהחוק נועד לפגוע בחופש הדיבור.

המשבר החוקתי הוביל להטלת סנקציות אישיות על מאדורו וגורמים שונים בשלטון בידי ארצות הברית וקנדה. בדצמבר החלו להיערך שיחות בין מאדורו לנציגי האופוזיציה במטרה לפתור את המשבר.

במאי 2018 נערכו בחירות לנשיאות שהוחרמו על ידי האופוזיציה שדרשה ערבויות שלא יהיו מעשי הונאה כמו בבחירות הקודמות לנשיאות. כתוצאה מכך, שיעור ההצבעה היה נמוך באופן חסר תקדים, ומאדורו נבחר שוב - כצפוי.

ב-10 בינואר 2019, מאדורו הושבע כנשיא בפני בית המשפט העליון של ונצואלה.

חואן גואידו

חואן גואידו מושבע לנשיא, 2019.

למחרת הכריז חואן חררדו גואידו מארקס (Juan Gerardo Guaidó Márquez), יו"ר האספה הלאומית המושעית, על נשיאותו של מאדורו כלא תקפה, מכיוון שלא הושבע בפני האספה הלאומית כנדרש בחוקה, ובהתאם לכך הכריז על עצמו כנשיא זמני עד לעריכת הבחירות לבחירת נשיא קבוע, והושבע בקרקאס ב-23 בינואר 2019.

מבחינה מעשית לא היה ביכולתו של גואידו לעשות דבר, אולם שורה של מדינות (כולל ישראל) הכירה בו כנשיא ונצואלה.

בפברואר נשלח סיוע כלכלי אמריקאי שהקרדיט עליו ניתן לגואידו, ומאדורו הורה בתגובה לסגור את הגבולות ולא לאפשר את הכנסתו. צעד זה גרם להפרות סדר בערים, ובסמוך למעברי הגבול שנסגרו.

ב-30 באפריל 2019, גואידו מכריז מבסיס חיל האוויר על מבצע להדחתו של מאדורו והעברת השלטון אליו; אולם המבצע לא צובר תאוצה, וכוחות הביטחון לא הצטרפו אליו כמקווה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של ונצואלה בוויקישיתוף

• Venezuela Before Chávez: Anatomy of an Economic Collapse" Ricardo Hausmann, Francisco R. Rodríguez. Penn State Press, Jan 27, 2014