המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה
 | |
| מדינה |
ארצות הברית  |
|---|---|
| מייסד |
יוג'ין דבס |
| תקופת הפעילות |
1901 – 31 בדצמבר 1972 (כ־72 שנים) |
| אידאולוגיות |
סוציאליזם דמוקרטי, anti-Stalinist left, פציפיזם, פמיניזם סוציאליסטי |
| מטה |
וושינגטון די. סי. |
| מיקום במפה הפוליטית |
שמאל |
| ארגונים בינלאומיים |
האינטרנציונל הסוציאליסטי והלייבורי |
  | |
המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה (אנגלית: Socialist Party of America) הייתה מפלגה פוליטית סוציאליסטית שהוקמה בשנת 1901 בארצות הברית על ידי מיזוג בין המפלגה הסוציאלי-הדמוקרטית של אמריקה שהוקמה שלוש שנים קודם לכן לבין גורמים חסרי שביעות רצון ממפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה שהתפצלו ממנה בשנת 1899.
בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ה-SPA קיבלה תמיכה משמעותית מקבוצות רבות ושונות, כולל אנשי איגודים מקצועיים, רפורמיסטים חברתיים מתקדמים, חקלאים פופוליסטים ומהגרים. יוג'ין דבס זכה פעמיים בלמעלה מ-900,000 קולות בבחירות לנשיאות (1912 ו-1920), והמפלגה הצליחה להכניס גם שני נציגים לבית הנבחרים (ויקטור ל. ברגר(אנ') ומאייר לונדון), עשרות מחוקקים במדינות השונות, למעלה מ-100 ראשי ערים, ואינספור פקידים בדרגים נמוכים יותר.
ההתנגדות הנחרצת של המפלגה למעורבות האמריקנית במלחמת העולם הראשונה, אף שהתקבלה בברכה על ידי רבים מחבריה, הובילה גם לעזיבה משמעותית, ולרדיפות כלפי המפלגה. המפלגה התפצלה עוד יותר סביב הוויכוח הפנימי בשאלה כיצד להגיב למהפכת אוקטובר ברפובליקה הרוסית ב-1917 והקמת האינטרנציונל הקומוניסטי ב-1919 - חברים רבים עזבו את המפלגה הסוציאליסטית כדי לייסד מפלגות לניניסטיות.
ב-1924 העמידה המפלגה מועמד לנשיאות פעם נוספת, רוברט מ. לה פולט. בתחילת שנות ה-30 הצליחה להגדיל מעט את בסיס התומכים שלה, מאחורי המועמד לנשיאות נורמן תומאס(אנ'). הפופולריות של מדיניות ה'ניו-דיל' של הנשיא הדמוקרט פרנקלין רוזוולט שדחף רבים בתנועת העבודה האמריקנית לתמוך בדמוקרטים, לצד התחרות שהציגה לה משמאל המפלגה הקומוניסטית בהנהגת ארל בראודר, הביאו להיחלשותה.
בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 נעשה ניסיון לא מוצלח להרחיב את המפלגה על ידי קבלת חסידים של ליאון טרוצקי וג'יי לאבסטון גרם לגורמים וותיקים ומסורתיים יותר לעזוב את המפלגה ולהקים את 'הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית'. על אף שהמפלגה תמיד הייתה אנטי-פאשיסטית ואנטי-סטליניסטית, התנגדותה לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הביאה לגל נוסף של עזיבות.
המפלגה הפסיקה להציג מועמדים לנשיאות לאחר 1956, כאשר המועמד שלה דרלינגטון הופס(אנ'), זכה בפחות מ-6,000 קולות. בעשורים האחרונים לקיומה של המפלגה, חבריה, רבים מהם דמויות בולטות בתנועת העבודה האמריקנית ובתנועה לקידום זכויות האזרח ולקידום השלום, היו חלוקים מאוד ביניהם על הקשר הרצוי בינה לבין תנועת העבודה, המפלגה הדמוקרטית וביחס לדרך הטובה ביותר לקדם דמוקרטיה בעולם. בשנים 1970–1973 הבדלים אסטרטגיים אלה נעשו כה חריפים, עד שה-SPA שינתה את שמה ל'סוציאל-דמוקרטים ארצות הברית' כיוון שהמונח 'מפלגה' בשמה בלבל את הציבור, וכדי להתרחק מהדימוי הציבורי של ברית המועצות. בהמשך שנות השמונים פרשו ממנה כמה ממנהיגיה הבולטים והקימו תנועות חלופיות.
