הרפובליקה הרביעית של ברזיל

הרפובליקה הרביעית של ברזיל

המנון לאומי	המנון ברזיל
ממשל
שפה נפוצה	פורטוגזית
גאוגרפיה
יבשת	אמריקה הדרומית
היסטוריה
תאריכי הקמה	29 באוקטובר 1945
תאריכי פירוק	1964
ישות קודמת	תקופת ורגאס
ישות יורשת	הדיקטטורה הצבאית בברזיל

הרפובליקה הרביעית של ברזיל התקיימה לאחר נפילת המדינה החדשה ב-1945 ועד להקמת הדיקטטורה הצבאית ב-1964; התקופה מתאפיינת מחד באי יציבות פוליטית, ומאידך בתנופת פיתוח וקידמה, ששיאה העברת בירת המדינה מריו דה ז'ניירו לברזיליה, עיר מתוכננת שנבנתה בשטח מדינת גויאס בדרום שטח הסרטאו.

עד ל-1945 שלט במדינה ללא מצרים הרודן ז'טוליו ורגאס, שהקים משטר קוואזי-פשיסטי המכונה "המדינה החדשה". ורגאס הודח על ידי הצבא בשנת 1945, אך המשיך להטיל צל כבד על הפוליטיקה הברזילאית; הוא נבחר לכהונה שנייה בשנת 1950, וגם לאחר התאבדותו ב-1954, עדיין נותר דמות משפיעה למשך שאר תקופת הרפובליקה הרביעית. במהלך תקופה זו שלטו שלוש מפלגות שנוצרו לאחר 1945 בפוליטיקה הברזילאית. מפלגת העבודה הברזילאית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שתמכו בורגאס, ולעומתם מפלגת הימין האיחוד הלאומי הדמוקרטי שהתנגדו לורגאס.

המאבק בין השמאל והימין בברזיל, בו הכריע לעיתים הצבא בכוח, הוביל לשורה של משברים פוליטיים, שהושפעו גם מהמלחמה הקרה והמאבק הבין גושי, על רקע עלייתו של פידל קסטרו לשלטון בקובה, ועליית ג'ון פיצג'רלד קנדי בארצות הברית. אי יציבות זו הובילה בשנת 1964 לנפילת המשטר הדמוקרטי, ולשלטון צבאי שנמשך למעלה מעשרים שנה.

סוף "המדינה החדשה"

בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, מצאה עצמה ברזיל נלחמת לצד בעלות הברית, בניגוד לנטיות ליבו של המשטר, שהיה עד אז מושפע בבירור מן המשטרים הפשיסטים באיטליה ובפורטוגל. הנשיא ז'טוליו ורגאס ניסה להביא לליברליזציה של המשטר, שכונה "המדינה החדשה"; ורגאס הורה על חנינה לאסירים פוליטיים, ולגליזציה של כל המפלגות, לרבות המפלגה הקומוניסטית, אשר מנהיגה לואיס קרלוס פרסטאס שוחרר מן הכלא.

ורגאס הציג חוק בחירות חדש, והתיר תעמולה פוליטית. שלוש מפלגות חדשות נוצרו – האיחוד הלאומי הדמוקרטי, שהורכב ממתנגדי ורגאס מן הימין והמרכז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שאיחדה את אנשי המנגנון של "המדינה החדשה" ותומכי ורגאס, ומפלגת העבודה הברזילאית שאיחדה את תומכיו של ורגאס בקרב האיגודים המקצועיים.

מצב זה נראה כמסוכן לאנשי הצבא והימין, ובראשם המרשל גספאר דוטרה, ששימש כשר המלחמה במשטרו של ורגאס. ב-29 באוקטובר 1945 הביאו גורמים אלו, כמו גם לחץ הציבור והעיתונות, שמאסו בשלטון היחיד בן 15 השנים של ורגאס, להתפטרותו של ורגאס. ורגאס הציע את דוטרה כיורשו. לתקופת הביניים הוכרז נשיא בית המשפט הפדרלי ז'וסה ליניארס כראש המדינה, וזאת על פי החוקה.

בדצמבר 1945 נערכו בחירות, שהיו בין החופשיות והדמוקרטיות בתולדות ברזיל. ורגאס נבחר לסנאט, וכנשיא המדינה נבחר דוטרה.

נשיאותו של דוטרה

דוטרה הושבע לנשיא ב-31 בינואר 1946. כנשיא התמקד במדיניות החוץ בשיפור הקשרים עם ארצות הברית, ובניסיונות להרחיק את ברזיל מקשרים עם מדינות הגוש המזרחי. בהתאם לכך נותקו הקשרים עם ברית המועצות, אותם חידש ורגאס בימי מלחמת העולם השנייה, וב-1947 חודש האיסור על פעילות המפלגה הקומוניסטית. בפברואר 1949 הכירה ברזיל במדינת ישראל. לראש המשלחת הברזילאית לאו"ם, אוסוולדו ארניה, היה חלק נכבד בקבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

בתחום מדיניות הפנים הכריז דוטרה על תוכנית בשם SALTE (ראשי תיבות של Saúde, Alimentação, Transporte e Energia – בריאות, תזונה תחבורה ואנרגיה), אך תוכנית זו נכשלה ונזנחה כעבור זמן מה. מפעל גדול שצלח בידו של דוטרה הוא סלילת כביש מודרני בין סאו פאולו וריו דה ז'אנירו, הידוע כיום כ"כביש הנשיא דוטרה".

כהונתו השנייה של ורגאס

ורגאס נבחר שוב לנשיא המדינה בבחירות שהתקיימו באוקטובר 1950. הוא קיבל את קולות "מפלגת העבודה" ו"המפלגה הסוציאל-דמוקרטית" ובמפתיע גם את קולות הקומוניסטים, שהיה בהם כדי להבטיח את בחירתו.

בינואר 1951 הושבע ורגאס לתפקידו. הוא נכנס לתפקיד בתקופה של משבר כלכלי, אופוזיציה ימנית חזקה, וחוסר סבלנות של בוחריו, שציפו ממנו למשול באופן הפופוליסטי בו התאפיינה תקופת נשיאותו הראשונה. ורגאס ניסה לנהל מדיניות פופוליסטית (מתוך זיקה למשטרו של חואן פרון בארגנטינה), ולקנות את לב הפועלים והאיגודים המקצועיים, אך לא היה בכך די.

ורגאס ניהל מדיניות של הלאמה של משאבי הטבע המרובים בהם התברכה ברזיל. על מנת להפחית את תלותה של ברזיל בגורמי חוץ, ייסד את "פטרוברז" חברת הנפט הברזילאית. עם כל זאת כשלה מדיניותו הכלכלית, והטענות על משטרו המושחת הלכו והתרבו.

בשנת 1954 עמד ורגאס מול התנגדות חזקה של מפלגת האופוזיציה הראשית, האיחוד הלאומי הדמוקרטי, שנתמכה על ידי גורמים רבי כוח בצבא. עורך של עיתון אופוזיציה בשם קרלוס לאסרדה היה אחד מן הדוברים הראשיים של קבוצות האופוזיציה. לאחר ניסיון התנקשות כושל בחייו של לאסרדה, בו נהרג קצין צעיר בשם רובן ואס, הובילו העקבות למפקד המשמר האישי של ורגאס. הצבא דרש את התפטרותו של ורגאס. משראה עצמו מותקף מכל הכיוונים התאבד ורגאס בארמון הנשיאות בריו דה ז'אנירו ב-24 באוגוסט 1954.

הדיקטטורה של ורגאס הביאה לשקיעת מעמד האוליגרכים מגדלי הקפה והסוכר, ולדמוקרטיזציה, שהסתיימה עם הכרזת המשטר הצבאי בשנת 1964. אך הפופוליזם של ורגאס, אשר הצליח לשמור בידיו את השלטון בין 1930 ו-1945 לא הצליח להתאים עצמו למציאות החברתית החדשה. עד ל-1945 היה זה הפופוליזם שהוביל את השינוי החברתי, ואת השינוי העמוק בכלכלת ברזיל, מייצור מוצרי יסוד כקפה וסוכר, למעצמה תעשייתית. אך לאחר 1945 נאלצו ורגאס ויורשיו לתמרן בין דרישות מעמדיות שונות, במקום לנסות ולהוביל את השינוי החברתי.

מותו של ורגאס בשנת 1954 הראה על ערעור בסיסי בכוחו של הפופוליזם הברזילאי. נוסחת הפופוליזם של ורגאס תישאר נוסחה מנצחת גם בימי יורשיו, אך היא עתידה ללבוש צורות אחרות. אם הקורפורטיזם היה סימן ההיכר של "המדינה החדשה" של ורגאס בשנות השלושים המאוחרות ובשנות הארבעים, הלאומיות, התיעוש והפיתוח יהיו הנוסחאות שיפתחו יורשיו. למדיניות זו היה חלק ניכר במשבר שהוביל להתמוטטות הדמוקרטיה הברזילאית בשנות השישים.

עידן קוביצ'ק

בניין הקונגרס הלאומי בברזיליה. אדריכל – אוסקר נימייר

לאחר מותו של ורגאס עלה לנשיאות סגנו ז'ואו קפה פיליו, אך סכסוכים עם אנשי הצבא הביאו לפרישתו בנובמבר 1955. לאחר תקופה קצרה של אי ודאות חוקתית, נערכו בחירות, בהן עלה לשלטון מושלה של מדינת מינאס ז'ראיס, רופא ממוצא צכי בשם ז'וסלינו קוביצ'ק, איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. קוביצ'ק נחשב לאחד מאנשיו של ורגאס, ובמצע הבחירות הבטיח "חמישים שנות קידמה בתוך חמש שנים". ב-31 בינואר 1956 נכנס לתפקידו.

בתחילה סבר כי את הפיתוח ישיג באמצעות השקעות חוץ, להן נתן תנאים מועדפים. התוצאה הייתה ייבוא מסיבי של מכונות כבדות לתעשייה, ותעשיית מתכת משגשגת בשלושה מרכזים – וולטה רדונדה, סאו פאולו ומינאס ז'ראיס. השקעות יפניות הביאו לבניית צי סוחר ברזילאי. גולת הכותרת של הפיתוח והתיעוש בימי קוביצ'ק הייתה העברת בירת המדינה מריו דה ז'אנירו לעיר ברזיליה, שנבנתה בחבל הסרטאו במדינת גויאס. ההשקעה בבניית עיר זו, שנבנתה באופן מתוכנן, בסגנון הבאוהאוס הגיעה לכדי חצי מיליארד דולר.

לאחר זמן מה נסתבר כי מדיניות זו מחלישה את התעשייה המקומית. התעשיינים המקומיים, שהיוו את מרכז הכוח של אנשי ורגאס מאז שנות השלושים, ראו בעין שלילית את השתלטות התאגידים הרב לאומיים על כלכלת ברזיל. הבורגנות העירונית, מעמד שנוצר בימי ורגאס, ושימש אף הוא כבסיס כוחו, לא מצאה עוד עניין במדיניות הפופוליסטית. במידה מסוימת, הייתה המדיניות הפופוליסטית הברזילאית קורבן של הצלחתה. היא שיצרה את המעמד הבינוני העירוני שהביא לנפילתה.

בשנת 1960 סיים קוביצ'ק את כהונתו, כשהוא משאיר אחריו מדינה שהתפתחה באופן מואץ, אך גם חובות חוץ בגובה של שלושה מיליארד דולר.

כהונת גולאר, ונפילת הרפובליקה

לאחר פרישתו של קוביצ'ק נבחר לנשיא ז'אניו קאדרוס, איש הימין, שנבחר לאחר מסע בחירות בו מתח ביקורת על קוביצ'ק ומפלגתו בה האשים אותם בשחיתות. הוא תיאר עצמו לבוחר כ"מטאטא שיטאטא את השחיתות".

בתקופת כהונתו הקצרה, ניסה קאדרוס לחדש את היחסים עם מדינות הגוש המזרחי, וכן הראה סימנים כי בכוונתו לערוך רפורמה קרקעית. כמו כן חוקק חוק לפיו נאסרה לבישת הביקיני בחופי ריו דה ז'אנירו.

באופן מפתיע ובלתי צפוי התפטר קאדרוס לאחר כשמונה חודשים בשלטון, באוגוסט 1961. בעת התפטרותו, היה סגנו, ז'ואו גולאר בביקור באסיה. כפי הנראה נועדה ההתפטרות להביא לכך שהקונגרס הלאומי של ברזיל יקרא לו לשוב, ויעניק לו סמכויות נוספות. גולאר לא היה איש מפלגתו של קאדרוס (שכן על פי החוקה הברזילאית באותה תקופה נבחרו בנפרד הנשיא וסגנו). אנשי הצבא חששו מגולאר, שנראה כגורם בלתי צפוי, ובעל קשרים בחוגי השמאל. קאדרוס סבר כי הצבא לא ייתן ידו לעלייתו של גולאר, והמצב יחייב את מינויו מחדש לנשיא, בעל סמכויות מחוזקות. ההימור כשל. הקונגרס קיבל בחפץ לב את פיטוריו של קאדרוס, גולאר, מצידו, היה נחוש לקבל את תפקיד הנשיא, בעוד שהצבא היה נחוש למנוע את המינוי.

המשבר נפתר באופן חוקתי, כאשר הוגדר תפקיד "ראש ממשלה", אשר קיבל רבות מן הסמכויות שניתנו לנשיא. בתחילה מינה גולאר את טנקרדו נווס לתפקיד, אך נווס התפטר לאחר זמן קצר, ובמהלך שנת 1962 כיהנו שלושה ראשי ממשלה במשך תקופות קצרות.

מדיניותו של גולאר נטתה שמאלה, והתאפיינה בהלאמת בתי הזיקוק, מפעלים (במיוחד מפעלים שהיו בבעלות זרה), ואדמות. אך גם משמאל הגיעו איומים על מרד גלוי, אם לא יפתח גולאר ברפורמה קרקעית. מבחינה בינלאומית חידש גולאר את הקשרים עם מדינות הגוש המזרחי, שהתחייבו להקים בברזיל תחנות כוח. במשבר הטילים בקובה ב-1963 ניסה גולאר להיות למתווך בין פידל קסטרו ובין קנדי, והדבר היה לצנינים בעיני קנדי, שרצה בתמיכה בלתי מסויגת. רוברט קנדי ביקר במפתיע בברזיל, ואיים בסנקציות כלכליות.

במשאל עם שנערך בשנת 1963 בוטלה משרת ראש הממשלה, וסמכויות הנשיא חזרו להיות כמקודם. אך למרות כל זאת איבד גולאר, כממשיכו של ורגאס, את בסיס כוחו בקרב המעמד הבינוני. גולאר לא הצליח להוציא את ברזיל ממצבה שכלל תנאים כלכליים קשים, אינפלציה דוהרת, שביתות וזעזועים פוליטיים.

המעמד הבינוני העירוני לא ראה עוד בגולאר את נציגו. מדיניותו הפופוליסטית של ורגאס ניסתה להפוך את ברזיל למדינת "עולם ראשון" מתועשת ומודרנית, תוך יצירת קפיטליזם מודרך על ידי המדינה, והשקטת אנשי מעמד הפועלים, באמצעות יישוב דרישותיהם. הדבר הביא ליצירתו של מעמד עירוני בינוני חזק, שלא ראה עוד צורך בפופוליזם של ורגאס וממשיכיו, והביא לשלטון את הכת הצבאית, בסגירת מעגל שהחל במהפכה הצבאית של 1930 שהעלתה את ורגאס לשלטון מלכתחילה.

בספטמבר 1963 מרדו הסמלים (אנשי מעמד ה"Sargentismo") בברזיליה, אך המרד הסתיים ללא שפיכות דמים, ומשטרו של גולאר נותר על כנו למשך זמן מה נוסף.

ב-31 במרץ 1964 הודח גולאר בהפיכה צבאית, בלתי אלימה, בטענה שהוא מנסה להשליט דיקטטורה קומוניסטית על ברזיל. נטען כנגדו שהוא משמש כבובה של גיסו אשר נמנה עם השמאל הרדיקלי, לאונל בריזולה. מהפכה זו סיימה את עידן הדמוקרטיזציה והחלה את תקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל.

ראו גם

• הפיכת 1964 (ברזיל)