לווית

לוּוִית היא שפה עתיקה השייכת לשפות האנטוליות שהן חלק ממשפחת השפות ההודו-אירופיות. השפה דוברה בעת העתיקה באנטוליה. השפה הלווית נכתבה בשתי צורות, בכתב יתדות ובכתב הירוגליפי. אין הסכמה בין החוקרים האם הן היו שתי שפות, או שפה אחת.

השפה

בארכיון חתושה נמצא תעוד של שש שפות: חתית, אכדית (בבלית) שהייתה שפת הדיפלומטיה במזרח הקדום, שתי שפות ילידות (אוטוכטוניות) שהיו בשימוש באנטוליה לפני בוא החתים: חורית וחַאתִית (חאתים) וכן השפות הלווית והפַּלַאית (אנ') (הפלאית דוברה לתקופה קצרה באזור קטן בצפון-מרכז אנטוליה ונעלמה).^[1]

השפה הלווית (כמו הפלאית) היא שפה קרובה לשפה החתית, והיא גם אחת מהשפות הבולטות שהחוקרים משערים שבה דיברו בני העיר טרויה במערב אנטוליה (לפחות בחלק מהתקופות בהן הייתה העיר מיושבת).

לשפות האנטוליות יש מספר מאפיינים המבדילים אותן מהשפות ההודו-אירופאיות, כמו: אין הבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה; שני זמנים דקדוקיים בלבד: עבר והווה־עתיד; שני מינים דקדוקיים: חי ודומם; אין הבחנה בין עיצור קולי לעיצור אטום - לדוגמה, אין הבחנה בין ד' (d) ל־ת' (t). החוקרים מעלים השערות למקור ההבדל בין השפות: אפשרות אחת היא שהשפות האנטוליות איבדו חלק מהתכונות של השפות ההודו-אירופאיות. אפשרות אחרת היא שהחוסר הזה היה חלק מהשפה המקורית מלכתחילה, ולשפות ההודו-אירופאיות האחרות התווספו במשך הזמן רכיבים חדשים.^[2]

רוב הבלשנים תומכים בדעה שהשפות החתית, הלווית והפלאית התפצלו על אדמת אנטוליה, והם מתייחסים לשלוש השפות כענף לשוני נפרד של השפות ההודו-אירופאיות. חלק מהחוקרים מקדימים את הגירת הדוברים בשפות אלה כבר לאלף הרביעי לפנה"ס. האוריינות הגיעה לאנטוליה בתחילת האלף השני לפנה"ס, והשימוש בשפה הלווית הכתובה נמשך עד נפילת האימפריה החתית והמשיך חמש מאות שנים נוספות בממלכות הנאו חתיות, שכתבו את הכתובות המונמנטליות שלהם בשפה הלווית.^[3]

גאוגרפיה והיסטוריה

על פי הארכאולוג האנגלי ג'יימס מלארט, ההודו-אירופאים הקדומים ביותר שהגיעו לצפון-מערב אנטוליה היו רוכבי סוסים שהגיעו לאזור מהצפון ויסדו בשנת 3000 לפנה"ס את האתר שנקרא כיום (בטורקית) דמירג'יהיוק (Demircihöyük) שבמחוז אסקישיר (Eskişehir Province) של היום, באזור שנקרא בעבר פריגיה. הם היו אבותיהם של הלווים שישבו את טרויה שכבה II, והתפשטו בהמשך לאזורים אחרים באנטוליה.

לחיזוק התאוריה שלו הוא ציין את הפצתם של כלי קרמיקה ממשפחה חדשה העשויה על גבי אבניים, שנקראת כלים מחופים אדום (Red Slip Wares). על פי מלארט, הגירתם של הפרוטו-לווים התרחשה במספר גלי הגירה, על פני מאות שנים. המגמה במחקר היא לראות הגירות אלה בעיקר כהגירות שלוות ולא הגירות של כיבושים.

הלווית הייתה אחת השפות שהייתה בשימוש באלף השני והאלף הראשון לפנה"ס על ידי קבוצות במרכז ומערב אנטוליה וצפון סוריה. בנוסחים של קוד החוקים החתי בשפה החתית הקדומה, חלק מהאזורים שבו ישבו דוברי השפה הלווית נקראו לוּוִיה:

כי יהרוג מישהו סוחר, ישלם מאה מנה כסף ויביט לו לביתו. אם זה בארץ לויה או בארץ פַּלַה^[4], ישלם מאה מנה כסף ואף יפצה על רכושו. אם זה בארץ חתי, יביא בעצמו את הסוחר (המת) הלז.

— קוד החוקים החתי CTH 291-292.^[5]

השערת החוקרים היא שהלווית הייתה מדוברת ברמות שונות של השפה, בשטח גדול של מערב אנטוליה, כולל טרויה, ארץ הנהר שָׂחַה (היום Gediz River) ועמק קייקוס (היום Bakırçay), וכן בממלכת מירה שמרכזה שכן בעמק נהר מיאנדר. בעותק מאוחר ופגוע של קוד החוקים החתי, השם לוויה התחלף בשם ארזווה^[6], ממלכה במערב אנטוליה שהתקיימה באלף ה-2 לפנה"ס. שיא כוחה היה במאות ה-15 וה-14 לפנה"ס. ממלכה זאת שכנה בערך בשטח שבו נמצאו ארץ הנהר שחה וממלכת מירה. בתקופה שלאחר התקופה החתית, אזור ארזווה ידוע בשם לידיה והשפה שדיברו בה הייתה השפה הלידית (Lydian language). החקיקה החתית עשתה הבחנה אתנית בענישה בין לווים לחתים. למשל בחקיקה שעוסקת בחטיפה, מידת העונש הייתה תלויה בזהות החוטף, חתי או לווי, זהות הנחטף וכיוון החטיפה, האם מארץ חתי לכיוון לוויה, או להפך.^[7]

בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס, יצא המלך החתי מורשיליש השני למלחמה כנגד ארזוה. הוא ניצח בקרב, שבעקבותיו הוגלו רבבות שבויים לארץ חתי. המקורות מציינים הגליה של 66,000 איש (מספר הנראה לחוקרים מוגזם). הגולים התגייסו לצבא החתי ויושבו גם באזורים דלי אוכלוסין. הגליות אלה שינו את המאזן הדמוגרפי בממלכה החתית, וזה אולי הסבר לגידול בהשפעת השפה הלווית בתעודות החיתיות המאוחרות. דוברי השפה הלווית הפכו לרוב בבירה החתית חתושש.

בתקופת מלוכתם של חתושיליש השלישי ואשתו פודוחפה שמלכו במחצית המאה ה-13 לפנה"ס, הפך השימוש בכתובות מונומנטליות החקוקות באבן בשפה הלווית בכתב הירוגליפי לנרחב ביותר. כתובות אלה החליפו את האנלים של ימי מורשיליש השלישי. הכתובות התגלו בעיר חתושש וברחבי הממלכה.^[8]

ההשפעה של השפה הלווית בחצר המלוכה החתי גדלה, ועד לנפילת האימפריה החתית ברבע הראשון של המאה ה-12 לפנה"ס, משפחת המלוכה החתית הפכה דו-לשונית, בדברה לווית וחתית. זמן רב לאחר שהשפה החתית נכחדה בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, השפה הלווית המשיכה להיות מדוברת בממלכות הנאו-חיתיות.^[9] לאחר הנפילה, הפכה כרכמיש שבסוריה למרכז של התרבות החתית. השליט של כרכמיש היה מבית המלוכה החתי. התרבות החתית המשיכה להתקיים בממלכות הנאו-חתיות ואיתן המשיך השימוש בשפה הלווית. החשובות בממלכות באנטוליה היו תבל (אנ'), מליד (Melid היא מלטיה), גורגום, כומוח, ממלכת שמאל וקְוֵה. בסוריה התקיימו הממלכות הנאו-חתיות הבאות: פתינה, חלב, חמת, בית עדיני. בתוך אזורים אלה התקיימו גם ממלכות ארמיות כמו ארפד וארם דמשק. האוכלוסייה הייתה מעורבת לווית וארמית. החוקרים התבססו על קביעת התרבות של הממלכה, בעיקר על שפת מאות הכתובות בשפה הלווית שהתגלו בהן. ממלכת אשור החלה לפלוש בתחילת המאה ה-11 לפנה"ס לכיוון מערב. ההשתלטות נמשכה כ-150 שנה והם שמו קץ לממלכות הנאו חיתיות. מאמצע המאה ה-9 לפנה"ס, פסק השימוש בכתיבה הירוגליפית בשפה הלווית.^[10]

לווית בכתב הירוגליפי גילוי ופיענוח

כתובת אזתוד על גבי אורטוסטאט, בכתב הירוגליפי בשפה הלווית

המונח לווית בכתב הירוגליפי מתייחס לקורפוס של טקסטים בשפה הלווית. בתחילה חשבו החוקרים שנתקלו בטקסטים בכתב הירוגליפי כי מדובר בכתב הירוגליפי חתי. בהמשך התברר שמדובר בכתב הירוגליפי בשפה הלווית.

הדיווח הראשון על כתובת מונומנטלית נעשה ב-1850, כאשר תושב העיר נבשיר (Nevşehir (אנ')) דיווח על תבליט פירקטין שנמצא בפירקטין השוכנת 50 ק"מ דרומית לקייסרי באנטוליה. ב-1870 נוסעים שעסקו בסחר עתיקות דיווחו שמצאו בחלב שבסוריה כתובת אחרת שהוכנסה בקיר הדרומי של מסגד אל-קיקאן (Al-Qaiqan Mosque)^[11], מסגד עתיק בעיר העתיקה מהמאה ה-12 שישב על שרידי מקדש חתי. ב-1884 גילה המלומד הפולני מאריאן סוקולובסקי (Marian Sokołowski) כתובת ליד Köylütolu במערב טורקיה. הכתובת הגדולה ביותר בכתב זה נחפרה ב-1970 בילבורט (Yalburt) מצפון-מערב לקוניה. טקסטים הירוגליפיים בשפה הלווית כוללים מספר מוגבל של מילים השאולות מהשפה החתית, אכדית ושמית צפונית-מערבית.

הכתב ההירוגליפי הלווי נולד כנראה בכיזוואתנה. בתחילה שימש רק בחותמות, ובהמשך שימש בעיקר לחקיקה של כתובות מונומנטליות על גבי אבנים.^[12] גם לאחר פענוח השפה החתית, התקשו החוקרים לפענח את הכתב, כי הוא לא דמה לכתב אחר שהיה ידוע באותה עת. הקושי הנוסף נבע גם מהעובדה שלא התגלתה כתובת דו לשונית או רב לשונית כמו למשל הכתובת של אבן רוזטה, שאיפשרה לפענח את הכתב ההירוגליפי המצרי.^[13]

הכתב הלווי הוא כתב פיקטוגרפי שבו הסימנים השונים מתארים בעלי חיים, צמחים, חפצים ועוד. הכתב כונה בתחילה "הכתב ההירוגליפי החתי". כיוון הכתיבה של הכתב הוא על פי הכיוון אליו פונים פני האנשים או בעלי חיים המופיעים על גבי הכתובות. ברור שהכתב נכתב בשיטת בוסטרופידון, כלומר "שיטת חריש השור", בה נכתבות השורות תוך שינוי כיוון הכתיבה והאותיות בכל שורה. לאחר שהתגלו מספר חותמות שבהן בעל החותם חקק את שמו בכתב הירוגליפי וכתב יתדות, חלה התקדמות בפיענוח הכתב. ההתקדמות הגדולה בפענוח הכתב החלה לאחר שבשנת 1946 התגלתה בקאראטפה בטורקיה כתובת אזתוד, שהיא כתובת דו-לשונית בפיניקית ולוּוית, שנחקקה משני צידי שערי העיר. הפיענוח נעשה בהדרגה. הוא לקח עשרות שנים ונעשה על ידי חוקרים שונים. הפיענוח העלה שלא מדובר בכתב הירוגליפי של השפה החתית, אלא של שפה קרובה הלווית. בשנת 2000 פרסם החוקר האנגלי דייוויד הוקינס (J. David Hawkins) את קורפוס הכתובות הנאו-חתיות, שכלל את הכתובות בשפה הלווית.^[13]

לווית בכתב יתדות

המונח לווית בכתב יתדות מתייחס לקורפוס של טקסטים בשפה הלווית שנמצאו על גבי לוחות בארכיון של העיר חתושש. הכתב זהה לכתב היתדות שהיה בשימוש בשפה החתית. בקטלוג של החתיתולוג הצרפתי עמנואל לרוש (Emmanuel Laroche), הכולל את קורפוס הטקסטים העתיקים בשפות החתיות (Catalogue des Textes Hittites), הטקסטים בשפה הלווית מסופררים בין CTH 757–773. רובו עוסק בטקסים.^[14] הלוחות בשפה הלווית כתובים במספר ניבים. קל לזהות את ניב הלווית מכִּיזוּוַאתנַה ממלכה מהאלף השני לפנה"ס שהתקיימה בדרום-מזרח אנטוליה, לווית מ-Istanuwa, ולווית אמפריאלית. הניב האימפריאלי הוא ניבם של הסופרים בחתושש במאות ה-14 וה-13 לפנה"ס.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לווית בוויקישיתוף

J. D. Hawkins, The Arzawa Letters in Recent Perspective, British Museum Studies in Ancient Egypt and Sudan, 14 (2009
A New Look at the Luwian Language J. D. Hawkins, 2013
Liste luwischer Hieroglyphen (pdf; 244 kB)
לווית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 11
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 12
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 16
^ אזור בצפון-מרכז אנטוליה
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 129
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 133
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 134
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 93
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 67–68
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 105
^ צילום של הכתובת בקיר של מסגד אל-קיקאן
^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 41
^ ¹ ² החתים ותרבותם, בסדרה ספריית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009., עמ' 8
^ Catalogue of Hittite Texts

[1] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 11

[2] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 12

[3] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 16

[4] אזור בצפון-מרכז אנטוליה

[5] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 129

[6] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 133

[7] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 134

[8] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 93

[9] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 67–68

[10] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 105

[11] צילום של הכתובת בקיר של מסגד אל-קיקאן

[12] איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 41

[זינגר8-13] ¹ ² החתים ותרבותם, בסדרה ספריית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009., עמ' 8

[14] Catalogue of Hittite Texts

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]