נחום בוכמן
נחום בוכמן, 1972 | |
לידה |
1 באפריל 1917 ט' בניסן ה'תרע"ז קייב, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה |
7 במאי 2008 (בגיל 91) ג' באייר ה'תשס"ח תל אביב-יפו, ישראל |
מדינה | ישראל |
תקופת הפעילות | 1949–2005 (כ־56 שנים) |
עיסוק | שחקן תיאטרון |
בת זוג | הלנה הוכמן |
מספר צאצאים | 2 |
פרסים והוקרה | יקיר העיר תל אביב-יפו (1997) |
נחום בוכמן (1 באפריל 1917 – 7 במאי 2008) היה שחקן תיאטרון "הבימה" וסופר ישראלי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בוכמן נולד בקייב שבאימפריה הרוסית (בתחומי אוקראינה של ימינו) ועלה לארץ ב-1926.[1] בשנת 1947 שיחק בהצגה אדיפוס המלך ב-1953 החל ללמוד בסטודיו של תיאטרון הבימה והיה מראשוני התלמידים בסטודיו. לאחר סיום לימודיו, החל לשחק בתיאטרון הבימה במשך עשרות שנים, גם אחרי פרישתו לגמלאות. ב-1950 שיחק בסרט "קללה לברכה".
בוכמן זכור בין השאר בזכות משחקו במחזה "אותלו", בתחילת שנות השישים. במאי קנדי שצפה בו, התרשם מיכולות המשחק שלו, והוא הוזמן להופיע במחזה זה באנגלית בתיאטרון בטורונטו.
מחזות נוספים בהם שיחק בוכמן היו "מותו של סוכן", "אנשים קשים", "החווה", "השקיעה", "המלך נוטה למות" ו"מראה מעל הגשר". המחזה האחרון בו השתתף היה בשנות התשעים, "ההולכים בחושך" מאת חנוך לוין, בה שיחק את המת הביישן. ב-1997 השתתף באירוע "סיפורי הבימה" לכבוד חגיגות השמונים להיווסדו של התיאטרון. באותה שנה הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.
בשנת 1994 הוציא לאור נחום בוכמן את ספרו האוטוביוגרפי, "מאחורי האיפור". ב-2005 פורסם ספרו "האמת שלי", ובו זכרונותיו וכן דיון בשאלות תאולוגיות מיסטיות. ספר נוסף שכתב היה "הבימה שלי".
ב-7 במאי 2008 נפטר נחום בוכמן בתל אביב בגיל 91. הותיר אחריו אישה - הלנה, בת - ליאורה, בן - אהוד (שחקן בזכות עצמו). בשנותיו האחרונות זכה לתואר "זקן שחקני ישראל", למרות שהיו מבוגרים ממנו, כמו השחקנים נתן כוגן ומרדכי בן-זאב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נחום בוכמן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
- נחום בוכמן, דף שער בספרייה הלאומית
- נחום בוכמן, בארכיון הבימה
- מרב יודילוביץ', הלך לעולמו נחום בוכמן, זקן שחקני ישראל, באתר ynet, 8 במאי 2008
- ציפי שוחט, שחקן "הבימה" נחום בוכמן הלך לעולמו בגיל 91, באתר הארץ, 9 במאי 2008
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יורם נאמן, אגוז שצריך לפצחו, דבר, 15 בנובמבר 1963