לדלג לתוכן

תקופת היובש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פקחים אוכפים את חוק היובש על ידי השחתת חביות אלכוהול, 1921

תקופת היובש (באנגלית: Prohibition) הייתה תקופה בין השנים 1920 ועד 1933, בה נאסר בכל רחבי ארצות הברית על מכירה, ייצור, יבוא והעברה של משקאות חריפים מסיבות של בריאות ומוסר הציבור. את הנהגתו של האיסור הובילה שורת ארגונים שהיו חלק מהתנועה להתנזרות מאלכוהול בארצות הברית (אנ'), בעיקר פרוטסטנטים כפריים ופרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקנית, כאשר התיאום בין הארגונים בוצע על ידי הליגה נגד ברים (אנ'). חוק היובש הונהג על פי התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית. חוק היובש הלאומי (National Prohibition Act, או כפי שהיה קרוי Volstead Act, על שמו של אנדרו וולסטד, שהוביל את חקיקתו), הגדיר את הכללים לאכיפתו של היובש והגדיר את סוגי המשקאות החריפים שנכללו באיסור. לדוגמה, שימושים דתיים ביין הותרו. החזקה ושימוש פרטי במשקאות חריפים לא הוגדרו כשימוש בלתי חוקי על פי החוק הפדרלי, אך עם זאת, באזורים רבים, היו החוקים המקומיים מחמירים יותר, כשכמה מן המדינות אסרו איסור מוחלט על החזקת משקאות חריפים. חוק היובש הארצי התבטל עם אשרורו של התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית, שהחליף את התיקון ה-18 ב-5 בדצמבר 1933.

במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הנהגתו של איסור על משקאות חריפים היה נושא שנוי במחלוקת במיוחד. תומכי היובש (drys), הציגו את האיסור כניצחון למוסר הציבורי ולבריאות הציבור. המתנגדים ליובש (wets), מתחו ביקורת על האיסור וראו בו חדירה של האידיאלים הפרוטסטנטים הכפריים לחיים העירוניים של המהגרים, שברובם היו קתולים. למרות שעל פי דעת הקהל חוק היובש נכשל, הוא הפחית את צריכת המשקאות החריפים בחצי במהלך שנות העשרים והצריכה נשארה ברמה שלפני הנהגת האיסור עד לשנות הארבעים,[1] הווה אומר, שחוק היובש שינה את ההרגלים של האוכלוסייה, לפחות באופן זמני. כמה מהחוקרים טוענים שכישלונו של החוק נבע מנסיבות היסטוריות חולפות יותר מאשר עקב מאפייני החוק עצמו.[2] מבקרי החוק טוענים עד היום שחוק היובש הוביל שלא בכוונה לתוצאות כמו גידול בעצמתם של ארגוני פשע, ובכללם המאפיה האמריקאית שהתפתחה במיוחד בתקופה זו.

מאז ועד היום עדיין פועלים יצרני כהלים בלתי חוקיים (Moonshiners), כדוגמת מרווין סאטן לשעבר, אשר חומקים מהרשויות ופועלים בסתר, בעיקר במדינות וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, קנטקי וטנסי.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזה משנת 1846 של התנועה למען התנזרות מאלכוהול

צריכת המשקאות החריפים היה נושא שעמד על סדר היום הציבורי באמריקה מאז התקופה הקולוניאלית. במאי 1657, חוקקה המועצה המחוקקת של מסצ'וסטס חוק האוסר על מכירתו של כל משקה משכר בעל אחוזי אלכוהול גבוהים, כולל רום, ויסקי, יין וברנדי.

באופן כללי, חסמים חברתיים בלתי פורמליים בבית ובקהילה, סייעו להבנה שצריכת משקאות חריפים גורמת לנזק. תופעת השכרות זכתה לגינוי ולהענשה, אך רק מתוך התייחסות אליה כאל עבירה על חוקי הדת. לעומת זאת, המשקאות עצמם לא נתפסו כהתגלמות הרוע, לא יותר מאשר ההתייחסות לאוכל כאל הגורם לחטא הגרגרנות. האחריות על צריכה מופרזת הוטלה על כל אדם באשר הוא וכאשר המגבלות הבלתי פורמליות נכשלו, באו במקומן המגבלות החוקיות.

זמן קצר לאחר שארצות הברית זכתה בעצמאותה, התחולל במערב פנסילבניה מרד הוויסקי, כמחאה על הטלת מיסוי ממשלתי על הוויסקי. אף על פי שהמסים הוטלו בעיקר כדי לכסות את החוב הלאומי, הם זכו גם לתמיכתם של כמה מתקנים חברתיים, שקיוו ש"מס חטאים" יגביר את המודעות הציבורית להשפעות המזיקות של האלכוהול. המס על הוויסקי בוטל לאחר שהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בראשותו של תומאס ג'פרסון, שהייתה יריבתה של המפלגה הפדרליסטית בראשותם של אלכסנדר המילטון וג'ורג' וושינגטון, עלתה לשלטון ב-1800.[3]

בנג'מין רש (Rush), אחד הרופאים החשובים ביותר במאה ה-18, האמין במיתון צריכת המשקאות החריפים יותר מאשר באיסורה המוחלט. במאמר שפורסם על ידו ב-1784 ושנקרא "שאלת ההשפעה של צריכה מופרזת של משקאות חריפים על גוף האדם ועל נפשו", טען רש שצריכת יתר של אלכוהול מזיקה לבריאות הגוף והנפש, ובכך הוא הגדיר את השכרות כמחלה. ב-1789 ייסדו כ-200 חוואים מקונטיקט אגודת התנזרות, כשהם מושפעים ככל הנראה מאמונתו של רש. אגודות דומות הוקמו בווירג'יניה ב-1800 ובניו יורק ב-1808. תוך עשור הוקמו אגודות התנזרות בשמונה מדינות, כמה מהן היו ארגונים כלל ארציים. תורתם של רש ושל תומכי התנזרות משתייה כמוהו, סייעו ליצור דיכוטומיה בנושא בין גברים לבין נשים. בעוד שגברים נהנו משתייה ולעיתים ראו אותה כחיונית לשמירה על בריאותם, הנשים החלו לאמץ את האידאולוגיה של "אימהות אמיתית" ולהימנע מצריכה של משקאות חריפים. נשות המעמד הבינוני, שנחשבו לסמכות המוסרית בבתיהן, דחו את שתיית האלכוהול, שאותו ראו כאיום על משפחותיהן. ב-1830 עמדה הצריכה הארצית הממוצעת של משקאות חריפים על 1.7 בקבוקים לנפש לשבוע, פי שלושה מהנתון שתועד בשנת 2010.[4]

קריקטורה פוליטית משנת 1915 הקושרת את המאבק למען חוק היובש עם התנועה למען זכות הבחירה לנשים

"האגודה האמריקאית להתנזרות" (American Temperance Society – ATS), שהוקמה ב-1826, הייתה הבסיס להקמת תנועות התנזרות רבות בהמשך. ב-1835 היו באגודה 1.5 מיליון חברים, כשמתוך 60 סניפיה, 35 מהם הוקמו על ידי נשים.

התנועה למען חוק היובש, שהייתה מוכרת גם בכינוי "מסע הצלב היבש" (dry crusade), המשיכה לפעול בשנות הארבעים של המאה ה-19, כשבראשה זרמים פייטיסטיים, במיוחד המתודיסטים. סוף המאה ה-19 עמד בסימן הרחבת הדגש שנתנה תנועת ההתנזרות להימנעות מצריכת משקאות חריפים וכעת נתנה את דעתה יותר ליחס להתנהגות ולמוסדות הקשורים לצריכת האלכוהול. מטיפים כמו הכומר מרק א. מתיוס קישרו את ה"סלונים", ששימשו לא אחת הן כבתי מרזח והן כבתי בושת.

הצלחה במידת מה הייתה בשנות החמישים, כולל החוק שחוקקה מדינת מיין (Maine law) ב-1851, שאסר על ייצור ומכירה של משקאות חריפים. למרות זאת חוק זה בוטל ב-1856. בשנות מלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1861) איבדה התנועה להתנזרות את כוחה ומצאה את עצמה בשוליים הציבוריים .

לאחר המלחמה, קם לתחייה מסע הצלב של היובש. ב-1869 הוקמה מפלגת האיסור וב-1873 נוסד איגוד הנשים הנוצריות להתנזרות (Woman's Christian Temperance Union – WCTU). איגוד זה דגל באיסור על משקאות חריפים כשיטה למניעת אלימות מצדם של בני זוג המכורים לאלכוהול. אחת השיטות שנקט האיגוד כדי להשיג את מטרתו זו, היה החינוך. חברות ה-WCTU האמינו שאם האיגוד שלהם יוכל להעביר את המסר שלהם לילדים, ייווצרו רגשות שיובילו בסופו של דבר למיסודו של חוק היובש. פרנסס ווילארד (Frances Willard), הנשיאה השנייה של ה-WCTU, ניסחה את מטרותיו של האיגוד: "ליצור איגוד של נשים מכל שכבות החברה, למטרת חינוך הדור הצעיר, למען אווירה ציבורית טובה יותר, למען שיקום המעמדות שהשתייה שכיחה בקרבם, לחולל בחסדי האל שינוי אצל אלה המשועבדים לאלכוהול ולסלק את החנויות לממכר משקאות חריפים (Dram shop ), מרחובותינו, על פי חוק". בעוד שזכות הבחירה עדיין לא הייתה לנשים, הלכו נשות ה-WCTU בעקבות משנת ה"לעשות הכל" (Do Everything) של ווילארד ועשו שימוש בנושא ההתנזרות מאלכוהול כאמצעי ליצירת דריסת רגל בפוליטיקה ולקידום נושאים נוספים כמו רפורמות בבתי הכלא ודיני עבודה.

ב-1881 הייתה קנזס למדינה הראשונה בארצות הברית שבמסגרת החוקה שלה הוציאה מחוץ לחוק צריכה של משקאות חריפים. פעילת תנועת ההתנזרות, קרי ניישן (Carrie Nation) זכתה לפרסום כשכפתה את האיסור על אלכוהול במדינה על ידי כך שצעדה לתוך הבארים, גערה בלקוחות ובאמצעות גרזן שהחזיקה נפצה בקבוקי משקה. ניישן גייסה נשים לתנועה למען חוק היובש שנקראה על שמה ושהיא עמדה בראשה. בעוד שפעולות אגרסיביות כמו אלה של ניישן היו נדירות, קבוצות פעולה אחרות נהגו להיכנס לבארים, לשיר, להתפלל ולהאיץ בעובדי המקום לחדול למכור משקאות.[5] בנוסף לקנזס היו מדינות נוספות, במיוחד בדרום, שחוקקו חוקי יובש, כמו שעשו מחוזות מסוימים במדינות. הנושא עלה כסוגיה שנויה במחלוקת בשורה של משפטים שהתנהלו בקנזס, כולל עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים חל שגשוג של בארים שכונתיים ששירתו את כוח העבודה התעשייתי שהתפתח בהדרגה. בארים לשירותם של הפועלים הפכו למקום התכנסות פופולרי של הפועלים בדרכם ממקום העבודה לביתם. תעשיית הבירה הייתה מעורבת באופן ישיר בהקמתם של בארים כאלה כחלק משרשרת ההפצה של תוצרתם. הבארים היו לעיתים קרובות קשורים באופן חוזי למבשלות מסוימות והיו מחויבים למכור בירה מתוצרתם ולהעדיף אותה על פני בירות שיוצרו במבשלות מתחרות. המודל העסקי של הבארים היה מבוסס על מתן ארוחות חינם, שבושלו עם תכולת מלח גבוהה, שגרמה לצמא אצל הסועדים ואלצו אותם לרכוש משקאות, שהיו בתשלום. בתקופת פעילותה של התנועה הפרוגרסיבית (1920-1890), גברה העוינות כלפי הבארים וכלפי הכוחות הפוליטיים שהם ייצגו. "הליגה נגד הבארים" (Anti-Saloon League), החליפה את מקומם של מפלגת האיסור, ושל ה-WCTU כנושאת הדגל של המאבק למען חוק היובש, זאת לאחר ששני הגופים הללו הרחיבו את פעילותם למאבק למען סוגיות חברתיות אחרות כמו זכות בחירה לנשים.

קריקטורה המציגה את ארגון הקו קלוקס קלאן כמגן חוק היובש

נושא חוק היובש היה כוח מניע בפוליטיקה הארצית והמקומית החל משנות הארבעים של המאה ה-19 ועד לשנות השלושים של המאה ה-20. הכוחות הפוליטיים שהיו מעורבים בנושא היו בעלי זיקה דתית. בין תומכי חוק היובש נמנו פייטיסטים פרוטסטנטים, מתודיסטים, בפטיסטים, פרסביטריאנים, קווייקרים ולותרניים סקנדינבים ובנוסף ניתן למנות על אלה גורמים בכנסייה הקתולית שתמכו בהתנזרות ממשקאות חריפים. קבוצות דתיות אלה זיהו את הבארים כקשורים לשחיתות פוליטית ואת השתייה ראו כחטא. ארגונים פעילים אחרים היו "פדרציית נשות הכנסייה" (Women's Church Federation), "מסע הצלב להתנזרות של הנשים" (Women's Temperance Crusade) וארגונים אחרים. מנגד עמדו המתנגדים לחוק היובש, בעיקר האפיסקופלים, הלותרנים הגרמנים והכנסייה הקתולית שהוקיעו את הרעיון שממשלה תגדיר מוסר מהו. גם בניו יורק, שהייתה מעוזם של מתנגדי חוק היובש, פעלה תנועה פעילה למען החוק, שאותה הובילו גורמים מהכנסייה הנורווגית ומנהיגי פועלים אפרו-אמריקאים, שהאמינו שחוק היובש יטיב עם הפועלים, בעיקר האפרו-אמריקאים. סוחרי תה ויצרני מכונות סודה תמכו בדרך כלל בהנהגתו של חוק היובש, בהאמינם שאיסור על צריכת משקאות חריפים יגדיל את מכירותיהם. פעיל מרכזי במיוחד בחזית הפוליטית היה ויין ווילר (Wayne Wheeler) מהליגה נגד הבארים, שהצליח להפוך את נושא חוק היובש לסוגיה שחצתה מחנות פוליטיים ועלה בידו להביא לבחירתם של תומכים רבים של החוק לתפקידים פוליטיים. ווילר נודע בכינוי "מנהיג היבשים" (dry boss), בשל השפעתו וכוחו הפוליטי.

חוק היובש ייצג את העימות בין הערכים של האוכלוסיות העירוניות והכפריות בארצות הברית. עקב קליטתו של הזרם העיקרי של המהגרים בערים הגדולות של ארצות הברית, שייכו רבים מקרב התנועה למען חוק היובש את הפשע בפרט ואת השחיתות בערים הגדולות בכלל, לאוכלוסיית המהגרים. את הבארים בערים אלה, שעל אוכלוסיית לקוחותיהם נמנו בעיקר המהגרים, פקדו באופן קבוע פוליטיקאים שרצו "לקנות" את לבם של המהגרים ואת קולותיהם בתמורה לטובות הנאה כמו הצעות עבודה, סיוע משפטי, סיוע כלכלי וחברות באיגוד מקצועי. כך, נתפשו הבארים כקרקע פורייה לצמיחתה של שחיתות פוליטית. כתגובה חריפה למציאות החדשה של הדמוגרפיה המשתנה, אימצו רבים מתומכי חוק היובש את תורת הנייטיביזם, שבמסגרתה הם הגו את הרעיון שאמריקה השיגה את עוצמתה הודות לאבותיה המייסדים שהיו ממוצא אנגלו-סקסי. אמונה זו הייתה מוכוונת כלפי קהילות המהגרים, שהיו המתנגדים הראשיים לחוק היובש. בנוסף, רגשות נייטיביסטים היו חלק מתהליך רחב יותר של אמריקניזציה שהתרחש באותה תקופה.

עבור תומכי חוק היובש היו שני תיקונים נוספים לחוקה שהיוו ניצחון מבחינתם. אחד מהם היה התיקון ה-16 שהחליף את המס על האלכוהול שמימן את הממשלה הפדרלית במס הכנסה. התיקון הנוסף היה התיקון ה-19 שהעניק זכות בחירה לנשים. מאחר שהנשים היוו את המסה העיקרית של תומכי חוק היובש, נטו ארגוני ההתנזרות לתמוך בחקיקתו של תיקון זה.

חקיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסע הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1916 התעלמו שני המועמדים, הנשיא המכהן, וודרו וילסון מהמפלגה הדמוקרטית והמועמד רפובליקני, צ'ארלס אוונס יוז, מנושא חוק היובש, כשם שהתעלמו ממנו מפלגותיהם. בשתי המפלגות היו שדולות "רטובות" ו"יבשות" חזקות והבחירות היו צפויות להיות צמודות, כך שאף אחד מהמועמדים לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר על שום בסיס מכוחו הפוליטי.

בקונגרס ה-65, שהתכנס בינואר 1917, היה ל"יבשים" במפלגה הדמוקרטית רוב של 140 נציגים על פני 64 "רטובים" ובמפלגה הרפובליקנית מנו ה"יבשים" 138 נציגים על פני 62 "רטובים". עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה באפריל אותה שנה, נדחקו לשוליים אמריקאים-גרמנים, שהיו מהמתנגדים הראשיים לחוק היובש וקול המחאה שלהם לא נשמע. בנוסף, נוצר צידוק נוסף לחוק היובש: איסור ייצורם של משקאות חריפים יאפשר את השימוש במשאבי ייצור רבים, במיוחד דגנים שנועדו לייצור אלכוהול, לטובת המאמץ המלחמתי. בעוד שהאיסור על ייצור משקאות בתקופת המלחמה גרם לניצוץ חיובי עבור התנועה למען חוק היובש, המלחמה הסתיימה לפני שחוק יובש לאומי נחקק.

הסנאט של ארצות הברית הגיש את התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית ב-18 בדצמבר 1917. ההצעה הוגשה לקונגרס ועברה את שני בתי הקונגרס בדצמבר 1917. עד 16 בינואר 1919 אושרר התיקון על ידי 36 מתוך 48 המדינות שהיו אז בארצות הברית ברוב שהיה דרוש כדי להפוך אותו לתקף. בסופו של דבר רק שתי מדינות, קונטיקט ורוד איילנד, לא הצליחו להשלים את תהליך האשרור. ב-28 באוקטובר 1919 חוקק הקונגרס את חוק וולסטאד שיישם את הוראת התיקון ה-18 כאשר זה ייכנס לתוקף שנה לאחר מכן, ב-17 בינואר 1920.[6][7]

ב-18 בנובמבר 1918, טרם אשרורו של התיקון ה-18, חוקק הקונגרס את "חוק היובש לזמן המלחמה" (Wartime Prohibition Act), שאסר על מכירת משקאות חריפים שתכולת האלכוהול בהם עולה על 2.75%. חוק זה, שמטרתו הייתה ליצור העדפה לשימוש בדגנים לטובת המאמץ המלחמתי, נחקק לאחר ששביתת הנשק, שסיימה את מלחמת העולם הראשונה, נחתמה ב-11 בנובמבר 1918. החוק נכנס לתוקף ב-30 ביוני 1919 כשיום המחרת, 1 ביולי נודע כ-"Thirsty First" (בכפל משמעות, Thirsty – צימאון, First – האחד בחודש).[8][9]

ב-28 באוקטובר 1919 חוקק הקונגרס את חוק וולסטד, השם העממי לחוק היובש הלאומי, למרות וטו שהטיל הנשיא וודרו וילסון. החוק הגדיר את המשקאות החריפים שנאסרו ואת העונשים על ייצורם. אף על פי שהחוק אסר על מכירת משקאות חריפים, לממשל הפדרלי לא היו המשאבים הדרושים כדי לאכוף אותו. ב-1925, בעיר ניו יורק לבדה, פעלו בין 30,000 ל-100,000 מוסדות בלתי חוקיים למכירת משקאות חריפים שכונו ספיק איזי (speakeasy).[10]

בה בשעה שהחוק היובש הצליח להפחית את כמות המשקאות החריפים שנצרכו, הוא האיץ את שגשוגם של ארגוני פשע מאורגן.[11]

ב-22 במרץ 1933 חתם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט על חוק שאפשר לשווק ולצרוך בירה ויין עם תכולת אלכוהול של 3.2%. ב-5 בדצמבר אותה שנה, ביטל האשרור של התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית את תוקפו של התיקון ה-18. עם זאת, החוק הפדרלי של ארצות הברית עדיין אוסר על ייצור משקאות חריפים מזוקקים שלא תחת רישיון, מגבלה ההופכת את הייצור הביתי של משקאות כאלה לבלתי מעשית.

ראשיתו של חוק היובש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אכיפת חוק היובש

חוק היובש הופעל ב-17 בינואר 1920 כאשר התיקון ה-18 נכנס לתוקף. על כוח משטרה מיוחד של 1520 סוכנים פדרליים הוטלה המשימה לאכוף את החוק.

אף על פי שחוק היובש היה שנוי מאוד במחלוקת, הוא זכה לתמיכה בקרב קבוצות שונות. הפרוגרסיביים האמינו שהחוק ישנה את החברה לטובה, כמו שהאמינו נשים, דרומיים, כפריים ואפרו-אמריקאים. עד מהרה היו תומכי החוק בטוחים בעצמם שהוא לא יבוטל. אחד מיוצריו של התיקון, סנטור מוריס שפרד התבדח על כך ש"הסיכוי לביטולו של התיקון ה-18 שקול לסיכוי שציפור קוליברי תטוס למאדים כשאנדרטת וושינגטון קשורה לזנבה".

באותה תקופה התפרסמו שירים ששמו את החוק ללעג. לאחר שובו של אדוארד, הנסיך מוויילס לבריטניה מארצות הברית בדרכו חזרה מהמסע שלו לקנדה ב-1919, הוא סיפר לאביו, ג'ורג' החמישי על פזמון ששמע בעיר השוכנת על הגבול בין שתי הארצות:[12]

עשרים וארבעה ינקים, היו מאוד צמאים
חצו את הגבול, כדי ללגום ויסקי
כאשר בקבוק הויסקי נפתח, החלו הינקים לשיר,
"אלוהים ברך את אמריקה, אך אלוהים נצור המלך!"

Four and twenty Yankees, feeling very dry,
Went across the border to get a drink of rye.
When the rye was opened, the Yanks began to sing,
"God bless America, but God save the King!"

חוק היובש היה גם לנושא שנוי במחלוקת בקרב חוגי הרפואה, זאת בשל היות האלכוהול אמצעי ריפוי שניתן על ידי הרופאים לחולים שבטיפולם. ב-1921 קיים הקונגרס דיון על ערכה הרפואי של הבירה. כתוצאה מכך רופאים בכל רחבי ארצות הברית הקימו שדולה לביטול חוק היובש ככל שהדבר נגע למשקאות ששימשו כאמצעי ריפוי.

אכיפת חוק היובש, סנטה אנה, קליפורניה, 1932

בעוד שייצור, יבוא, מכירה והובלה של משקאות חריפים היה בלתי חוקי בארצות הברית, סעיף 29 של חוק וולסטאד התיר ייצור ביתי של יין ושל סיידר העשוי פירות, אך לא של בירה. ייצור של לא יותר מ-200 גלונים של יין או של סיידר לשנה היה אפשרי. לעומת זאת, החוק לא אסר על צריכת משקאות חריפים. כתוצאה מכך, בתקופה הקצרה שבין אשרורו של החוק ועד לכניסתו לתוקף, אגרו אנשים רבים יינות ומשקאות אחרים לצריכתם האישית.

חוק היובש לא היה בתוקף בתחומי שכנותיה של ארצות הברית. מזקקות ומבשלות בקנדה, במקסיקו ובקריביים פרחו כאשר מוצריהם נרכשו על ידי תיירים אמריקאים או הוברחו באופן בלתי חוקי לתחומי ארצות הברית. נהר דטרויט, שמהווה חלק מהגבול בין ארצות הברית לקנדה, היה ידוע כנהר קשה לשליטה ודרכו הוברחו משקאות, בעיקר רום שיוצר בוינדזור. כאשר התלוננה ממשלת ארצות הברית באוזני הבריטים שקיימת חתירה תחת החוק האמריקאי בסיועם של פקידי ממשלה בנסאו, איי בהאמה, סירב משרד המושבות הבריטי להתערב.[13] וינסטון צ'רצ'יל האמין שחוק היובש היה "עלבון לכל ההיסטוריה האנושית".[14]

במהלך התקופה הידועה בכינוי שנות העשרים הסוערות, נעשתה שיקגו לגן עדן למפרים של חוק היובש. רבים מהגנגסטרים הידועים לשמצה של שיקגו, כולל אל קפונה ויריבו, באגס מורן, הרוויחו מיליוני דולרים ממכירת משקאות חריפים. עד לסוף העשור שלט אל קפונה על 10,000 מסבאות שנקראו ספיק איזי בשיקגו ועל עסקי האלכוהול במרחב שבין קנדה לבין פלורידה. מספר רב של סוגי פשעים, כולל גנבה ורצח, היו קשורים באופן ישיר לפעילות הפרת חוק היובש בשיקגו ובמקומות אחרים.

על שלוש סוכנויות ממשלתיות הוטלה המשימה לאכוף את חוק וולסטאד: כוחות אכיפת החוק של משמר החופים של ארצות הברית, ש-11 מאנשיה נהרגו בין השנים 1927-1925,[15] מחלקה במשרד האוצר, ש-56 מאנשיה נהרגו בין השנים 1927-1920,[16] ומחלקה במשרד המשפטים ש-34 מאנשיה נהרגו בין השנים 1934-1930.[17]

סיכום משנת 1924 ציין שאף על פי שהממשלה הוציאה כמאה מיליון דולר על פיקוח על היובש, יובאו לארצות הברית משקאות חריפים במאתיים מיליון דולר. כן נקבע שאלפי אנשים מתו משתיית משקאות חריפים מזויפים.[18]

ההתנגדות לחוק והתנועה למען ביטולו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חלוף הזמן החלו רבים מאזרחי ארצות הברית לראות בחוק היובש חוק היוצר הפרדה בין מעמדות, חוק שהרשויות הממונות על יישומו מעדיפות באופן בלתי הוגן את האליטות החברתיות. התחושה הייתה שהחוק פועל בצורה הטובה ביותר רק כאשר הוא מיושם בקרב שכבת האוכלוסייה שאליה הוא יועד מלכתחילה, העניים בני מעמד העובדים. ההיסטוריונית ליזבט כהן כתבה: "משפחה עשירה יכלה למלא מרתף שלם במשקאות חריפים ולהסתדר, אך אם ברשות משפחה ענייה היה בקבוק אחד, הדבר הוביל רק לצרות".[19] אנשי מעמד העובדים הוסתו על ידי העובדה שברשות מעסיקיהם היו מאגרים של משקאות, בעוד שמהם נמנע תענוג זה.

לפני כניסתו לתוקף של תיקון 18 בינואר 1920, רבים מבני מעמדות הגבוהים אגרו כמויות אדירות של משקאות לשימוש ביתי לאחר תחילתו של חוק היובש. הם רכשו את המלאים של סוחרי משקאות, רוקנו את המחסנים שלהם, את המסבאות ואת המחסנים של המועדונים. המחוקקים האמריקאים ואנשי הממשלה נהגו באופן אישי באותה צורה. הנשיא וילסון העביר את מלאי המשקאות שלו למעונו הפרטי לאחר סיום תקופת נשיאותו. יורשו בתפקיד וורן הרדינג העביר את מלאי המשקאות הפרטי שלו לבית הלבן לאחר השבעתו.

באוקטובר 1930, שבועיים בלבד לפני בחירות אמצע הכהונה של הקונגרס, חשף מבריח המשקאות ג'ורג' קסידי ("האיש עם המגבעת הירוקה") את העובדה שבמשך עשר שנים הוא מכר משקאות חריפים לחברים בקונגרס. קסידי היה אחד ממבריחי המשקאות היחידים שחשפו את סיפורם בפומבי. הוא פרסם חמישה מאמרים בעמוד הראשון של הוושינגטון פוסט. הוא העריך שכ-80% מחברי בית הנבחרים והסנטורים שתויים, אף על פי שהם היו אלה שהצביעו בעד חוק היובש. לפרסום זה הייתה השפעה חזקה על בחירות אמצע הכהונה. הרוב בקונגרס עבר מרוב רפובליקני "יבש" לרוב דמוקרטי "רטוב", שהבין שחוק היובש בלתי אהוד בציבור וקרא לביטולו. עם העלייה הדרגתית בחוסר הפופולריות של החוק, במיוחד באזורים העירוניים, הייתה ציפייה דרוכה לקראת ביטולו. למשבר הכלכלי היה חלק לא קטן בכלל בהאצת המהלכים לביטול. קודם לתחילת יישומו של חוק וולסטאד ב-1920, בערך 14% ממס ההכנסה הפדרלי, המדינתי והמקומי הגיעו ממיסוי סחר במשקאות חריפים. הממשלה נזקקה להכנסה זו וכמו כן היא הבינה שחידוש הייצור והמכירה של המשקאות ייצור מקומות עבודה שהיו נחוצים לפתרון האבטלה.

ב-22 במרץ 1933 חתם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט על תיקון לחוק וולסטאד, הידוע בשם חוק קאלן-האריסון (Cullen–Harrison Act), שאפשר את ייצורה של בירה בריכוז אלכוהול של 3.2 אחוז במשקל (4 אחוז בנפח) וכן את ייצורם של יינות קלים. חוק וולסטאד הגדיר כל משקה שאחוז האלכוהול בו עלה על 0.5% כמשקה חריף. במעמד חתימת החוק העיר רוזוולט את הערתו המפורסמת: "אני סבור שזה זמן טוב ללגום כוס בירה". חוק קאלן-האריסון נכנס לתוקף ב-7 באפריל אותה שנה וביום המחרת שלחה חברת אנהאוזר-בוש עגלה רתומה לצמד סוסי קליידסדייל עם ארגז של בירה באדוויזר לבית הלבן.

ביטול החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקים בנוגע לאלכוהול בארצות הברית - כיום.
כחול - מדינות או מחוזות "רטובים"
צהוב - מחוזות עם הגבלה חלקית
אדום, מחוזות "יבשים"

ב-5 בדצמבר 1933, עם אשרורו של התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית, בוטל התיקון ה-18. למרות מאמצים מצדו של הבר ג'. גראנט (Heber J. Grant), נשיא הכנסייה המורמונית, אשררה יוטה את התיקון החדש ואף על פי שהיא נחשבת למדינה ה-36 שאשררה את התיקון ה-21, התיקון אושרר באותו יום על ידי פנסילבניה ואוהיו.

אחת הסיבות העיקריות לאי הצלחתו של חוק היובש, היה החוסר באמצעים לאכיפתו. כבר בתחילת תהליך החקיקה שלו, חסרה לתיקון ה-18 לגיטימיות בעיני הציבור. בכמה מקרים ראה הציבור את חוק היובש כשרירותי ובלתי נחוץ, ולפיכך לא בחל בהפרה שלו. הסוכנים האמונים על אכיפת החוק מצאו עצמם נדהמים מהעלייה בהפצה בלתי חוקית במידה נרחבת של משקאות. החשיבות של משימתם לא נצפתה די צרכה והם חסרו את האמצעים לביצועה. בנוסף, אכיפת החוק לא בוצע תחת חסותה של סמכות מרכזית אחת. ניסיונות רבים לאכוף את חוק היובש נכשלו עקב חוסר השקיפות בין הרשויות הפדרליות והרשויות המדינתיות. יותר מכך, הגאוגרפיה של ארצות הברית גרמה לקשיים באכיפת החוק. ריבויים של העמקים, ההרים, האגמים והביצות, בנוסף לנתיבי המים, הנמלים והגבולות אותם חלקה ארצות הברית עם שכנותיה, קנדה ומקסיקו, גרמו לקשיים מרובים לסוכנים בבואם לעצור את מבריחי המשקאות. בסופו של דבר, עם ביטולו של החוק, הגיעו לידי הבנה שהאמצעים שהוקצו לאוכפי החוק היו בלתי מעשיים.

חקיקתו של חוק היובש היוותה מכה אנושה לתעשיית המשקאות וביטולו היה צעד ראשון לקראת שיקומו של מגזר עסקי זה. דוגמה טובה לכך הייתה העיר סנט לואיס, שהייתה אחת היצרניות החשובות של משקאות חריפים לפני חקיקת חוק היובש ועם ביטולו היא השיבה לעצמה עד מהרה את מקומה בתעשייה זו. לרשות המבשלה הראשית בעיר עמדו 50,000 חביות של בירה מוכנות להפצה מאז 22 במרץ 1933 והיא הייתה הראשונה לחדש את האספקה לשוק כשמבשלות אחרות הולכות עד מהרה בעקבותיה. לאחר ביטול החוק השיגו חנויות רבות רישיונות למכירת משקאות חריפים וחידשו את המלאי שלהן לצורך חזרה לעסקי המכירה של המשקאות. עם חידוש ייצור הבירה, חזרו אלפי פועלים להיות מועסקים שוב בתעשייה.

חוק היובש יצר שוק שחור שהיווה תחרות לתעשייה הרשמית, שהייתה גם כך תחת לחץ. רוזוולט נבחר על בסיס תוכנית הניו דיל, שהבטיחה שיקום כלכלי. שיקום כזה היה אפשרי רק באמצעות כלכלה רשמית שתוכל להתחרות בהצלחה עם כוחות כלכליים שונים, כולל השוק השחור. דבר זה השפיע על תמיכתו בחקיקתו של התיקון ה-21 שביטל את חוק היובש.

לאחר ביטול החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיווח משנת 1933 - 'התעשייה משגשגת לאחר ביטול החוק'

התיקון ה-21 לא אוסר על מדינות להגביל או לאסור על משקאות חריפים. תחת זאת הוא אוסר על "העברה וייבוא" של משקאות חריפים "בכל מדינה, טריטוריה או שטח של ארצות הברית", " תוך כדי הפרה של החוקים המקומיים" ובכך הוא מאפשר למדינות ולרשויות המקומיות לשלוט על התחום. בעקבות ביטול חוק היובש ניתן למכור משקאות חריפים באופן חוקי בחלק, אך לא בכל, הערים והמחוזות במדינה מסוימת. במקביל, היו מדינות שהמשיכו לאכוף את חוקי היובש. מיסיסיפי, שאסרה על משקאות חריפים כבר ב-1907, הייתה האחרונה לבטל את חוק היובש ב-1966. קנזס לא התירה עד 1987 את מכירתם של משקאות חריפים לצריכה במקום. עד היום חל איסור או הגבלה על מכירת משקאות חריפים במחוזות רבים (כגון מחוז נוט שבקנטקי) ובערים רבות במדינות שונות בארצות הברית. בנוסף, המשקאות החריפים אסורים בשמורת האינדיאנים, חוק שהיה בתוקף עוד לפני חקיקתו של התיקון ה-18.

לאחר ביטול חוק היובש הודו רבים מתומכיו בכישלונו. ג'ון ד. רוקפלר, הבן הסביר את עמדתו במכתב שכתב ב-1932:

כאשר הוצע חוק היובש, קיוויתי שהוא יקבל תמיכה בדעת הקהל ושיבוא יום כאשר יכירו בהשפעות הרעות של האלכוהול. אט אט ובחוסר רצון, הגעתי לידי ההכרה שלא זו התוצאה של החוק. תחת זאת, גדל היקף השתייה, ה"ספיק איזי" החליף את המסבאה, צץ צבא גדול של מפרי חוק, רבים מאזרחינו הטובים התעלמו בגלוי מהחוק, כיבוד החוק התרופף באופן נרחב והפשע גאה לממדים שלא נראו קודם לכן.

לא ברור אם חוק היובש הקטין את צריכת האלכוהול לנפש. על פי חלק מההיסטוריונים צריכת המשקאות החריפים בארצות הברית לא חזרה לרמה שלפני כניסת החוק עד לשנות השישים. היסטוריונים אחרים[20] גורסים שצריכת האלכוהול הגיע לרמה שלפני תחילת תקופת היובש כבר שנים מעטות לאחר סיומה ושהיא המשיכה לעלות. שיעור שחמת הכבד, שבאופן רגיל היא תוצאה של אלכוהוליזם, ירדה לשני שלישים במהלך תקופת היובש.[21] בעשורים שלאחר תקופת היובש, הסירו האמריקאים כל סטיגמה שהייתה עשויה להיות כנגד צריכת משקאות חריפים. על פי סקר של מכון גאלופ שנערך כמעט כל שנה מאז 1939, כשני שלישים מהאמריקאים מעל גיל 18, צורכים אלכוהול.

השפעות חוק היובש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הכלכלנים של ראשית המאה ה-20 היו בעד חקיקתו של התיקון ה-18. סיימון פאטן (Patten), אחד ממובילי המאבק למען הנהגתו של חוק היובש, צפה שהחוק יעבור בסופו של דבר מסיבות תחרותיות והתפתחותיות. הכלכלן אירוינג פישר היה פרופסור באוניברסיטת ייל ומתומכי החוק אשר נהג לכתוב מאמרים רבים על החוק במהלך תקופת היובש. במאמרו "כלכלת חוק היובש" (The Economics of Prohibition), הוא מדגים את ההשפעות הכלכליות של החוק. לזכותו של פישר נזקפים המאפיינים לחוקי איסור אחרים, כמו האיסור על המריחואנה. הנקודה המרכזית בדבריו היא ההשלכה של חוק היובש על הפשע, על הבריאות, ובעיקר על פריון העבודה. המושג "יום שני הכחול" (Blue Monday), מתייחס לחמרמורת שחווים העובדים בימי שני לאחר שבמהלך סופי השבוע הם בילו בשתיית משקאות חריפים, וכתוצאה מכך הפכו ימי שני לימים מבוזבזים מבחינות פריון העבודה.

פשע מאורגן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל קפונה, מנהיג ארגון הפשע בשיקגו שצמח על רקע הברחת המשקאות בתקופת היובש

הפשע המאורגן בארצות הברית קיבל את הדחיפה הגדולה ביותר כתוצאה מחוק היובש. עד ל-1920, הגבילו קבוצות מאפיה את פעילותם לזנות, הימורים וגנבה, כאשר הברחת משקאות התפתחה כתגובה לחוק היובש.[22] שוק שחור רווחי, לעיתים אלים, לסחר באלכוהול, החל לפרוח. ארגוני פשע חזקים גרמו לתופעת שחיתות בכמה גופי אכיפת חוק ולסחטנות. חוק היובש סיפק בסיס כלכלי לפריחתם של ארגוני הפשע.

במקום לצמצם את ממדי הפשע, חוק היובש הפך כמה ערים לשדות קרב בין כנופיות יריבות שעסקו בהברחת משקאות. במחקר שנערך על יותר מ-30 ערים ראשיות בארצות הברית במהלך השנים 1920–1921, התברר כי כמות מעשי הפשע גדלה ב-24%. בנוסף, מעשי גנבה ופריצות גדלו ב-9%, מעשי רצח ב-12.7%, כמות התקיפות עלתה ב-13%, צריכת סמים עלתה ב-44.6% והוצאות המשטרה עלו ב-11.4%. כל אלה היו בעיקר תוצאה של מה שנקרא "אלימות של השוק השחור" והסחת הדעת מפשעים שלא קשורים לחוק היובש. אף על פי שהתומכים בחוק היובש קיוו שהוצאתו של האלכוהול מחוץ לחוק תפחית את ממדי הפשיעה, במציאות, היה זה חוק וולסטאד שגרם לשיעורי פשע גבוהים יותר בהשוואה לתקופה שלפני הנהגת החוק ועלייתם של ארגוני הפשע.

יותר מכך, הפופולריות של משקאות חריפים חזקים יותר זינקה כיון הברחתם הייתה ריווחית יותר . כדי למנוע ממבריחי משקאות את השימוש בכוהל תעשייתי לצורך ייצור משקאות בלתי חוקיים, הורתה הממשלה הפדרלית על הפיכתו של הכוהל התעשייתי לרעיל. בתגובה, שכרו מבריחי המשקאות כימאים, שהצליחו להחזיר את הכוהל למצב שבו הוא ראוי לשתייה. בתגובה לכך, הורה משרד האוצר ליצרני הכוהל להוסיף לו רעלים חזקים יותר, כולל את הרעל החזק במיוחד, מתנול. חוקרי מקרי המוות בניו יורק התנגדו בחריפות למדיניות זו בשל הסכנה שהיוותה לחיי אדם. כ-10,000 בני אדם מתו משתיית כוהל מפוגל עד לסוף תקופת היובש.[23] חוקר מקרי המוות של העיר ניו יורק, צ'ארלס נוריס האמין שהממשלה לקחה על עצמה את האחריות לרצח כאשר היא ידעה שהרעלת הכוהל לא תרתיע אנשים מלשתות אותו ולמרות זאת היא המשיכה להרעיל כוהל תעשייתי. נוריס העיר: " הממשלה ידעה שזה לא יעצור אנשים משתייה... עם זאת היא המשיכה בתהליך ההרעלה, מבלי לשים לב לכך שהאנשים הנחושים לשתות, צורכים על בסיס יומי את הרעל. בידיעתה שזוהי האמת, ממשלת ארצות הברית חייבת להיות מואשמת באחריות המוסרית למותם של מקרי מוות אלה, אף על פי שמבחינה משפטית היא לא אשמה בכך".[23]

חומר קטלני נוסף שלעיתים קרובות החליף את מקומו של האלכוהול היה ג'ל בערה לחימום מזון שנקרא Sterno. כאשר היו מסננים את החומר הזה דרך מסנן מאולתר, כמו מטפחת, היה נוצר תחליף גס לליקר. עם זאת, התוצאה הייתה רעילה, אך לא תמיד הייתה קטלנית. רבים מאלה שהורעלו מחומר זה התארגנו לתביעת פיצויים מהממשלה לאחר סיום תקופת היובש.

הכנת משקאות חריפים בבית הייתה תופעה נפוצה מאוד בתקופת היובש. בחנויות נמכר תרכיז ענבים שעליו תוויות "אזהרה", שבהן פורטו הצעדים שיש לנקוט כדי להימנע מהפיכת המיץ ליין. בחלק מבתי המרקחת נמכר "יין רפואי" עם ריכוז של 22% אלכוהול. כדי להצדיק את המכירה, היה ליין טעם של תרופה. מאחר שמכירת אלכוהול תוצרת בית הייתה בלתי חוקית וכן היוותה השתמטות ממס, כוחות אכיפת החוק רדפו ללא הרף את היצרנים. בתגובה, התאימו מבריחי המשקאות את המכוניות והמשאיות שלהם על ידי שיפור המנועים והמתלים שלהם כדי שהרכבים יהיו מהירים יותר ובכך הניחו שהם יוכלו להגדיל את סיכוייהם מול סוכני אכיפת חוק היובש. חנויות שיתפו גם הן פעולה עם שוק האלכוהול המחתרתי על ידי מילוי המחסנים שלהם בחומרים שניתן היה לרכוש אותם באופן חוקי, אך יכלו להוות מרכיבים לייצור משקאות חריפים.

לחוק היובש הייתה גם השפעה על תעשיית המוזיקה בארצות הברית, במיוחד הג'אז. מסבאות ספיק איזי נעשו פופולריות מאוד באותה תקופה והשפעת השפל הכלכלי גרמה לנדידה שהובילה להפצת מוזיקת הג'אז. תנועת הנדידה החלה מניו אורלינס והגיע עד לשיקגו ולניו יורק. תופעה זו הובילה להתפתחותם של סגנונות שונים בערים שונות. בשל הפופולריות שלו במסבאות הספיק איזי, ובשל התפתחותם של אמצעי הקלטה מתקדמים יותר, נעשה הג'אז פופולרי עד מהרה. מוזיקת הג'אז קירבה בין המוזיקאים, שהיו שחורים ברובם, לבין הקהל הלבן ברובו.

יחד עם ההשפעות הכלכליות, הנהגתו ואכיפתו של חוק היובש גרם לגידול בהוצאות הממשלתיות. במהלך שנות העשרים גדל התקציב השנתי של הסוכנות לאכיפת חוק היובש (Bureau of Prohibition) מ-4.4 מיליון דולר ל-13.4 מיליון דולר. בנוסף, משמר החופים של ארצות הברית הוציא 13 מיליון דולר מדי שנה על אכיפת חוק היובש. מספרים אלה לא כוללים את הוצאותיהם של גופי הממשל המקומי והמדינתי.

עם ביטול חוק היובש ב-1933, איבדו ארגוני הפשע כמעט את כל הרווחים שלהם מהמסחר במשקאות חריפים בשוק השחור ברוב המדינות, זאת בשל התחרות עם חנויות חוקיות שמכרו משקאות במחיר זול יותר.

השפעות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מחוק היובש חלה נסיגה בתהליך ההתפתחות של תעשיית ייצור המשקאות החריפים. יצרנים בקנה מידה גדול סגרו ברובם את שעריהם ומנגד ייצרו אזרחים פרטיים משקאות באופן בלתי חוקי. סגירת המפעלים לייצור המשקאות והעסקים למכירתם הביאו לידי שקיעתו של ענף כלכלי זה.[24]

ב-1930 העריך הנציב לחוק היובש שב-1919, השנה לפני חקיקתו של חוק וולסטאד, הוציא האמריקאי הממוצע 17 דולר לשנה על משקאות חריפים. ב-1930, בשל צמצום מקורות האספקה עקב אכיפת החוק, חל גידול בהוצאה על משקאות ל-35 דולר לשנה (האינפלציה הייתה אפסית בתקופה זו). כתוצאה מכך התפתחה תעשיית משקאות בלתי חוקית שגלגלה 3 מיליארד דולר לשנה, שעליהם לא שולם כל מס.[25]

שתיינים כבדים ומכורים לאלכוהול היו בין אלה שהושפעו בצורה הרחבה ביותר במהלך תקופת היובש. אלה שהיו נחושים בדעתם להשיג את המשקה, יכלו לעשות זאת, אך לאלה שהבינו שהרגלי השתייה שלהם הם הרסניים, היו קשיים למצוא את המשקאות. קבוצות סיוע למכורים לאלכוהול נעלמו יחד עם מפעלי הייצור למשקאות. ב-1935 הוקם גוף סיוע חדש למכורים, אלכוהוליסטים אנונימיים.[24]

עם סיום תקופת היובש שבו רק כמחצית ממבשלות הבירה שפעלו קודם לכן לפעילות. כותבי דברי הימים של תעשיית היין מציינים שחוק היובש הרס את תעשיית היין של ארצות הברית. יקבים איכותיים פינו את מקומם ליצרני יין מאיכות ירודה שהשתמשו בגפנים שהענבים שלהם היו בעלי קליפה עבה יותר הניתנים להובלה באופן קל יותר. גם חלק ניכר מהידע שנאגר על ייצור יין אבד, בין אם עקב הגירתם של יצרני יין לארצות אחרות או עקב נטישת הענף. משקאות מזוקקים הפכו לפופולריים יותר במהלך תקופת היובש. בשל תכולת האלכוהול הגבוהה שלהם בהשוואה ליינות מותססים ולבירה, החל להיות מקובל הערבוב של משקאות אלה ודילולם.

ייצור יין במהלך תקופת היובש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק וולסטאד אפשר באופן מפורש לחקלאים לייצר יינות מסוימים לצריכה ביתית,[26] ואכן רבים ניצלו אפשרות זו. מגדלי גפנים ייצרו תרכיזי ענבים שנקראו לעיתים "לבני יין" (wine bricks או wine blocks).[27] שיטה זו אילצה את מגדלי היין המובילים בקליפורניה להגדיל את שטחי הגידול שלהם בכ-700 אחוזים במהלך חמש השנים הראשונות של תקופת היובש. תרכיז הענבים נמכר כשעליו מצוינת אזהרה: "לאחר המסתה של הלבנה עם גלון מים, אין לאחסן את הנוזל בכלי למשך 20 ימים, שכן הוא עלול להפוך ליין". יצרני לבנות היין מכרו אותן במגוון של תשעה זנים של גפנים.

חוק וולסטאד אפשר מכירתו של יין לצורכי פולחן. כמרים יכלו לרכוש יין לצורכי המיסה ורבנים יכלו למכור יין ליחידים לשימוש ביתי בשבתות ובחגי ישראל. רשות מס ההכנסה החזיקה רשימות של ארגונים דתיים שהורשו לרכוש יין. בקרב היהודים היו כאלה שניצלו את ההיתר לסחר ביינות לרעה תחת מסווה של סחר ביין לצרכים דתיים.[28]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקופת היובש בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Jack S. Blocker et al. eds (2003). Alcohol and Temperance in Modern History: An International Encyclopedia. ABC-CLIO. p. 23.
  2. ^ Jack S. Blocker, Jr (February 2006). "Did Prohibition Really Work? Alcohol Prohibition as a Public Health Innovation". American Journal of Public Health 96 (2): 233–243.
  3. ^ William Hogeland (2006). The Whiskey Rebellion. Scribner. p. 242.
  4. ^ The Demon Drink, באתר טיים, ‏24 במאי 2010
  5. ^ "Carry A. Nation: The Famous and Original Bar Room Smasher". Kansas Historical Society. 2002-11-01.
  6. ^ "History of Alcohol Prohibition". National Commission on Marijuana and Drug Abuse. Retrieved 2013-11-07.
  7. ^ Dwight Vick (2010). Drugs and Alcohol in the 21st Century: Theory, Behavior, and Policy. Jones & Bartlett Learning. p. 128.
  8. ^ F. Scott Fitzgerald (1920). This Side of Paradise. Charles Scribner's Sons. p. 223.
  9. ^ F. Scott Fitzgerald (2008). The Beautiful and the Damned. Cambridge University Press. p. 407, note 321.2
  10. ^ "Teaching With Documents: The Volstead Act and Related Prohibition Documents". United States National Archives. 2008-02-14.
  11. ^ David Von Drehle (24 May 2010). "The Demon Drink". Time (New York, New York). p. 56.
  12. ^ The end of Prohibition, from The New Yorker (1933): "This repentant land
  13. ^ Prohibition, Part II: A Nation of Scofflaws. PBS., a documentary film series by Ken Burns and Lynn Novick. See video excerpt: Rum Row (video). PBS.
  14. ^ Scott N. Howe (25 April 2010). "Probing Prohibition". DrinkBoston.
  15. ^ "United States Coast Guard Office of Law Enforcement". Odmp.org.
  16. ^ "United States Department of the Treasury - Internal Revenue Service - Prohibition Unit, U.S. Government, Fallen Officers". Odmp.org.
  17. ^ "United States Department of the Treasury - Internal Revenue Service - Prohibition Unit, U.S. Government, Fallen Officers". Odmp.org.
  18. ^ המלחמה נגד המשקאות באמריקה, דואר היום, 13 בינואר 1925
  19. ^ Cohen, Lizabeth (1991). Making a New Deal: Industrial Workers in Chicago, 1919-1939. Chicago: Cambridge University Press. p. 255.
  20. ^ "Did Alcohol Use Decrease During Alcohol Prohibition?". Schaffer Library of Drug Policy. Retrieved 2013-11-07.
  21. ^ "The Epidemiology of Alcoholic Liver Disease". Pubs.niaaa.nih.gov. 2004-09-29.
  22. ^ "Organized Crime - American Mafia". Law Library - American Law and Legal Information. Retrieved 2013-11-07.
  23. ^ 1 2 Deborah Blum (2010-02-19). "The Chemist's War: The Little-told Story of how the U.S. Government Poisoned Alcohol During Prohibition with Deadly Consequences".
  24. ^ 1 2 Jack S. Blocker, Jr. (February 2006). "Did Prohibition Really Work?". American Journal of Public Health 96 (2): 233–243.
  25. ^ E. E. Free (May 1930). "Where America Gets Its Booze: An Interview With Dr. James M. Doran". Popular Science Monthly 116 (5):
  26. ^ "PROHIBITION: Wine Bricks". TIME. 1931-08-17.
  27. ^ Kelsey Burnham (2010-04-18). "Prohibition in Wine Country". Napa Valley Register.
  28. ^ Hannah Sprecher. ""Let Them Drink and Forget Our Poverty": Orthodox Rabbis React to Prohibition". American Jewish Archives. Retrieved 4 September 2013.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תקופת_היובש&oldid=39446856"