אנרכיזם ואמנות

התפיסה האנרכיסטית מיוצגת באמנות כמעט מאז התפתחות האנרכיזם המודרני במאה ה-19, במיוחד במוזיקה ובספרות. באופן זה, היא דומה לתנועות פוליטיות רדיקליות אחרות, כגון סוציאליזם, קומוניזם, ליברטריאניזם ואפילו פשיזם. חלק מהאמנות הזו, כגון מוזיקת הפאנק-רוק, נעשתה מסחרית והפכה להיות חלק מהזרם המרכזי של החברה הקפיטליסטית.

ההשפעה של האנרכיזם על האמנות אינה תמיד עניין ישיר של דימוי מסוים או דמויות ציבוריות, אך אפשר לראות אותה כעמדה מסוימת הדוגלת בשחרור של האדם כולו ושחרור של הדמיון.

סקירה

לאנרכיזם הייתה השפעה רבה על הסימבוליזם הצרפתי של סוף המאה ה-19, כגון על יצירותיו של המשורר הצרפתי, סטפאן מלארמה, שצוטט באומרו: "איני מכיר שום פצצה מלבד הספר". רעיונות אלו השפיעו על בתי הקפה והקברטים של תחילת המאה ה-20 בפריז.

באופן משמעותי יותר, אנרכיסטים טוענים שאפשר למצוא אלמנטים אנרכיסטיים ביצירותיה של זרם המחאה האמנותי, הדאדא, שהיו בעלי השקפות אנטי-בורגניות, ומתוך הזעזוע שלהם ממלחמת העולם הראשונה, השתכנו בשווייץ הנייטרלית. יש הטוענים שהדאדאיסטים היו קרובים יותר לסוציאליזם, מאחר שיצירותיהם פורסמו באופן תדיר במגזין סוציאליסטי ידוע בשם "Die Aktion".

אמנים אמריקאים רבים מתחילת המאה ה-20 הושפעו מרעיונות אנרכיסטיים, אם לא היו אנרכיסטים בעצמם. חלק מהאמנים באסכולת אש קאן מזרם הריאליזם האמריקאי, היו אנרכיסטים, והיו גם אמנים כגון רוקוול קנט וג'ורג' בלווז שהושפעו מרעיונות אנרכיסטיים. זרם האקספרסיוניזם המופשט כלל בתוכו אמנים אנרכיסטים כגון מארק רותקו וציירים כמו ג'קסון פולוק, שאימץ רעיונות רדיקליים בתקופה בה שימש כצייר קיר עבור מנהל הפרויקטים האמריקאי בשנות ה-30 של המאה ה-20. אביו של פולוק היה חבר באיגוד העובדים האנרכיסטי, ה-IWW.

בספרו "אנרכיה ותרבות", דייוויד וויר טוען שלאנרכיזם הייתה הצלחה מועטה בלבד בתחום של חדשנות תרבותית, עקב כישלונו כתנועה פוליטית. למרות שהיה מודע לטענה שהאנרכיזם התגבר על המחסום הקיים בין אקטיביזם אמנותי לאקטיביזם פוליטי, הוא גרס שטענה זו אינה עומדת במבחן המציאות. וויר טוען של"אידאולוג", זה אולי אפשרי להתאים את "האסתטיקה לפוליטיקה", אך מ"נקודת מבטו של המשורר" הפתרון יכול להיות להתאים את "הפוליטיקה לאסתטיקה". הוא מזהה את אסטרטגיה זו של האנרכיזם, כחלק מהאינדיבידואליזם שבו.

בסוף המאה ה-20, האמנות האנרכיסטית, כמו זו של אמן הקולאז', ג'יימס קוהנליין [1] (אורכב 27.09.2007 בארכיון Wayback Machine), מתרכזת בעיקר בפרסומים במגזינים אנרכיסטיים. התיאטרון החי, קבוצת תיאטרון אותה ייסדו ג'ודית מאלינה וג'וליאן בק, מדברת רבות על אנרכיזם, ומשלבת נושאים אנרכיסטיים בהופעותיה.

כמו כן, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, אנרכיסטים היו מעורבים בתנועת אמנות הדואר, שמשתמשת בשירותי הדואר בדרכים שונות. מעורבות זו קשורה למעורבות של אנרכיסטים רבים ביצירת פנזינים. כיום, אנרכיסטים רבים מעורבים ביצירת אמנות בצורה של פוסטרים, גרפיטי אמנותי, ובניית בובות ענק, המוצגות בדרך כלל בהפגנות.

סוריאליזם

באופן מסורתי, אנרכיזם מדגיש את שחרורו של הדמיון והסובייקטיביות מכבלי הסדר החברתי הנוכחי, ולכן אין זה מפתיע שאנרכיסטים רבים נמשכים לעבודתם של הסוריאליסטים.

הסוריאליזם הוא הן תנועה אמנותית והן תנועה פוליטית, המכוונת לשחרור בני האדם מכבלי הקפיטליזם, המדינה, והכוחות התרבותיים שמגבילים את שלטון הדמיון. התנועה התפתחה בצרפת, במקביל להתפתחותה של איגוד ה-IWW. אבי התנועה היה אנדרה ברטון, שאמר "עולם אנרכיסטי...עולם סוריאליסטי: הם זהים".

פוטוריזם

עבודתו הנודעת ביותר של הצייר האיטלקי קארלו קארה היא הציור "הלווייתו של האנרכיסט גאלי", שצוירה בשנת 1911, בתקופה הפוטוריסטית של האמן. נושא היצירה הוא הלווייתו של האנרכיסטי האיטלקי, אנג'לו גאלי, שנהרג בידי המשטרה בעת שביתה כללית בשנת 1904. הממשלה חששה שמא ההלוויה תהפוך להפגנה פוליטית, וסירבה להכניס את האנרכיסטים לבית העלמין. האנרכיסטים התנגדו לכך והתפתח עימות אלים בין המשטרה לאנרכיסטים. קארלו קארה היה נוכח בעימות, ויצירתו מגלמת את המתח והתוהו ובוהו שהיו במקום: התנועה של הדמויות, ההתנגשות בין האנרכיסטים למשטרה, והדגלים השחורים באוויר.

מוזיקה

מספר להקות ואמנים קיבלו את השראתם מרעיונות אנרכיסטיים, או שהשתמשו במדיום המוזיקלי על מנת להעביר מסרים אנרכיסטיים.

אנרכו-פאנק הוא זרם בתוך מוזיקת הפאנק שכולל בתוכו להקות ואמנים המקדמים רעיונות אנרכיסטיים באמצעות המוזיקה שלהם. מבין הלהקות בזרם זה אפשר למצוא את פרופאגאנדי, אנטי-פלאג, קראס ורבות אחרות. להקות אחרות, במיוחד ברמה המקומית ושאינן חתומות על חוזה עם חברת תקליטים גדולה, אימצו אידאולוגיה אנרכיסטית של עשה זאת בעצמך, משמע, יצירת מוזיקה עצמאית, והתנגדות מצפונית לחברות תקליטים גדולות.

ספרות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סופרים רבים לאורך ההיסטוריה קיבלו השראה מהפילוסופיה האנרכיסטית, ואף עיצבו אותה. דוגמה בולטת לכך הוא האנרכיסט הנוצרי, והסופר הרוסי לב טולסטוי שכתב טקסטים עיוניים רבים על אנרכיזם, וכן הציג את תפיסת העולם הזו, בצורות שונות, בספרותו. האנרכיזם היווה גם השראה ליצירות ספרותיות רבות בסוגת המדע הבדיוני. בספרים אלו, כגון "המנושל" מאת אורסולה לה גווין ו"עריצה היא הלבנה" מאת רוברט היינליין, החברה האנרכיסטית מוצגת כסוג של אוטופיה, אך בדרך כלל מוצגים בעלילה גם הצדדים השליליים של החברה האנרכיסטית.

קישורים חיצוניים

• הכול שקרים - אתר ישראלי המרכז יצירות אנרכיסטיות.
• ארכיון של אמנים ויצירות אנרכיסטיות
• רשימה של יצירות וציורים אנרכיסטיים
• מגזין של שירה אנרכיסטית